איך השתחררתי מהמטלה הכי שנואה של חיי?

מדי שנה, ככה לקראת ראש השנה, אני מקפידה לשבת ליד הטלפון (ולהיות באיזור קליטה) כדי שוועדת פרס "אם השנה" תוכל לתפוס אותי ולעדכן אותי שזכיתי. איכשהו, באופן מפתיע ואפילו מדאיג, הטלפון הזה לא מגיע. לעולם. פעם אפילו ניסיתי לברר מה המספר שלהם כדי להקדים וליצור קשר כדי שהם לא יצטרכו לחפש אותי – אבל זה לא הסתייע.

וכך אני מסתובבת בעולם בתחושה שנגזלתי מהתואר הראוי. והוא ראוי מאוד. כי אם יש מישהי שראויה לתואר – היא נראית ונשמעת כמוני. אני מסיעה לבית הספר, ממציאה סיבות פיקטיביות לאיחורים,מקפיצה לאימונים, מחזירה ממסיבות באמצע הלילה, מבשלת (לכל אחד מאוכלי החינם שגרים אצלי בבית יש תפריט משלו), מעירה כשהשעון המעורר שלהם משתתק באופן חשוד, חותמת על אישורי טיולים, הולכת לרופאים, חוזרת מרופאים. אבל סנדביצ'ים לא מכינה, בשביל זה התחתנתי.

כמו כן, עד לפני חצי שנה, גם עשיתי כביסה, הכנסתי לייבוש, קיפלתי וצעקתי שיבואו לשים בארונות שלהם. אבל העידן הזה נגמר. זהו. את אותו הבוקר לא אשכח לעד. לא זוכרת בדיוק איזה יום זה היה או מה קרה בדיוק – כי היתה לי סוג של התערפלות עצבית בלתי נשלטת. במילים אחרות – חטפתי קריזה.

באותו יום קמתי בבוקר, מתכננת לעשות את הכביסה החצי יומית: בבית עם 3 מתבגרים, יש לפחות 2 כביסות ביום. אני מתחילה לרוקן את סל הכביסה הגדול בחדר האמבטיה שלהם – ומוציאה בגד אחרי בגד. חולצה שנלבשה פעם אחת, זוג מכנסיים שהיה במסיבה, סווטשירט שנלבש חצי שעה לטיול עם הכלב והשיא – חולצה שרק נמדדה ונזרקה לכביסה.

עד כאן, אמרתי לעצמי. העבדות הזאת נפסקת.

שלא כהרגלי, לא זימנתי פגישת משפחה, פגישה שבה משוחחים על הבעיה, מציעים פתרונות ואף מצביעים. שיחות כאלה התאימו בעבר להחלטות חשובות כמו לאן ניסע לחופש השנה, איך מחלקים את הטיולים עם הכלב, וכמובן לנושא החשוב של "למה אי אפשר להביאהביתה יותר מחמישה חברים בבת אחת ואז לגמור לאבא את כל האוכל מהמקרר". הפעם לא תכננתי להתחשב ולו בשמינית דעה של מישהו. עזבתי את הכביסה כמו שהיא, לקחתי את המפתחות, נכנסתי לאוטו, נסעתי לחנות כלי הבית הקרובה לביתי, בחרתי 3 סלסלות צבעוניות מפלסטיק, שילמתי (או לפחות נדמה לי ששילמתי, הכל קרה כל כך מהר). וחזרתי הביתה.

כשהתעוררו הטפילים משנת היופי שלהם – הודעתי להם שמהיום ועד סוף חייהם – הם האחראים לכביסה של עצמם. אחראים = לזרוק את הבגדים בסל הכביסה הפרטי שלהם, הכנסה למכונה, ייבוש וקיפול. אני לא מעוניינת לדעת יותר מה מלוכלך אצלם, מה נקי, מה חסר להם ומה היתה הדקה.

היה הלם. לא אשקר.היו גם מחאות. נדמה לי שגם זלגה דמעה אצל מישהו. בוודאות לא אצלי. הם גם חשבו בשלב מסוים שזו מתיחה.

נתתי להם 3 דקות להתאושש, וזימנתי אותם לחדר הכביסה. שם חיכו להם, מתרגשות, מכונת הכביסה והייבוש. בעיניים מזוגגות הם עקבו אחרי ההוראות שלי: פה שמים את האבקה, פה מוסיפים מרכך, פה אפשר לשים חומר מלבין אם צריך. פה מסובבים את הכפתור, כאן מחליטים אם הסחיטה מהירה או איטית, ואם רוצים לשמור על כדור הארץ – לוחצים פה.

אחרי שני הסברים עשיתי מבחן קצר. כולם נכשלו. הגדולה הכניסה את האבקה לתא הלא נכון, האמצעי שכח ללחוץ על הפעל, והצעיר ביותר בכלל לא הכניס בגדים למכונה לפני שהפעיל. בניסיון השני נרשמו תוצאות משביעות רצון.

עבר שבוע

אפשר בהחלט להגיד שזו היתה אחת התקופות היפות בחיי. מצד שני, אצל הילדים התקבצו זוגות זוגות של בגדים מלוכלכים, קצת מבוישים, חלקם בסלסלה, חלקם ליד, חלקם מחכים שמישהו יגאל אותם מהסטטוס קוו על הרצפה.

הראשון שנשבר היה האמצעי. לקח את הסלסלה, הכניס את הבגדים למכונה, הפעיל (וגם שאל בנון שלנטיות אם יש העדפה למרכך מסוים), והלך להתמודד עם הפוסט טראומה בחדר. אחיו הצעיר ראה כי טוב, וזרם עם הטרנד החדש. הגדולה הדחיקה את העובדה שיש אצלה הר של בגדי ספורט בסלסלה, ורק אחרי 10 ימים יצאה מהחדר, פירקה את החבילה לשתי ערימות (לא לבן /צבעוני. ערימה של "דחוף" וערימה של "לא נורא אם יתכווצו"). אצל כולם, באורח פלא, הכביסה עברה למייבש, ואז לסלסלה ואז כבר הגיע השלב של "איך מקפלים", אבל זה לפוסט אחר.

שורה תחתונה

לפחות 45 דקות ביום נחסכו לי. תכפילו את זה בשבוע, בחודש ובשנה, והתוצאה מרנינה. אבל זה הרווח הקטן בסיפור. הרווח הגדול הוא שהפסקתי להתעצבן, לפחות על הנושא הזה. הפסקתי לריב איתם על נושא שמלכתחילה יכולתי בקלות להעביר לאחריותם.

מבחינה חינוכית (שהרי אני מועמדת לאם השנה) הם גם קיבלו על הראש, גם שמים לב הרבה יותר למה שהם זורקים לכביסה, גם מודעים לאחריות שלהם וגם מאוד מאוד מאוד נזהרים שלא לעצבן אותי עם הכלים המלוכלכים שלא נכנסים למדיח. כי זה הפרויקט הבא.