בוקר טוב ושבת שלום.
סיימתי לקרוא. הפעם לקח לי מעט יותר זמן, לא כי הספר הוא פחות טוב מהאחרים, אלא משום שהוא גם ארוך יותר, אך נדמה שצפיתי בסרט ,סרט לא פשוט. סרט שחוזר בו מוטיב המטוס ולא מציעה לכן/ם לקרוא לפני טיסה…
ארצות הברית של שנות החמישים במאה הקודמת בניו ג'רזי- "חור" שכוח אל- משהו כזה.
משפחות שמרניות וכאלה שפחות, מהגרים יוונים, איריים, יהודים. נדמה שכולם שם וחיים לא רע, עם חיי קהילה, ובתי ספר, ואהבות, וילדות, וגיל ההתבגרות, בגידות וחברויות בכל מיני רבדים ובגילאים שונים.
צללתי לתוך הספר שהיה לי בהרגשתי כמו צפיה בסרט ישן ,אך עם דברים מוכרים של פעם, פחות מכאן, כי בארץ בשנות ה- 50 בתחילתן וגם לא באחריתן , לא הייתה גלידה עם עוגיות שוקולד צ'יפס, או עוגיות שוקולד צ'יפס בכלל, לא המבורגר ולא סרטים בתלת מימד. לא מכל אלה. פה הייתה ישראל בראשית דרכה כמדינה בחיתוליה. צנע וכדומה.
ודווקא בשל כך זה עוד יותר סיקרן אותי ומוכרחה להגיד גם גרם לי קצת לקנאה. אני נולדתי באמצע שנות ה- 60, טלוויזיה לא הייתה לנו כמה שנים טובות, ראינו כולנו אצל השכנה כשהיה משהו חשוב מאוד לצפות בו. טלפון בוודאי שלא היה בכל בית ובכלל חיכינו כמה שנים לקו טלפון, אי אפשר לתאר כזה דבר.
החלק האחרון של הספר מתחיל כ- 35 שנים לאחר שנות ה- 50, כך שכאן יכולתי להתחבר מבחינת הדמויות של סדרות שהוזכרו בספר, האופנה המכוערת בעיני של כריות כתפיים בז'קטים וכו'.
התחברתי מאוד למירי הדמות המספרת שהייתה נערה כשרונית ורומנטית. היתה לה מתת אל של כתיבה טובה וחריפה וקשר חזק וטוב עם דודה הנרי- שהיה עיתונאי מוכשר.
נדמה ששום דבר לא השתנה, אמונות תפלות, וגזענות, ובחירות באמריקה…
מלחמות שרק השם והמקום מתחלף להן, ילדים צעירים שמתגייסים לצבא האמריקאי או בכלל.
חלומות וביעותים על אסונות הטיסה שפקדו את המקום "הנידח" שכולם מכירים את כולן.
זווית אישית של הרבה דמויות במקום, איך הן לוקחות את האסון, מה הן מרגישות, איך ממשיכות הלאה, איך משפיע עליהן.
452 עמודים נהדרים ובינות לסיפור עצמו ,יש גם תיאורים וחקירות של אסונות התעופה עצמם שבאמת התרחשו באיזור כשהסופרת עצמה חיה שם וחוותה את הטרגדיות ,היא נעזרה בעיתונאים ועשתה עבודה נפלאה.
אני ממליצה על הספר.