יום אחד, כשהייתי בתיכון, אבא שלי החליט שנמאס לו מזה שאני אף פעם לא קונה בגדים. הוא החליט לעשות מעשה והכריח אותי לקחת אלף שקל ולצאת לקניות. כמה כעסתי. שנאתי שופינג מכל סוג. מילדות לא היתה זכורה לי חוויה חיובית אחת של העניין, ותמיד היה מדובר במפח נפש גדול. כשילדה שמנה מגיעה לחנות, החיפושים הם סיוט, המדידות הן סיוט, ומעט הבגדים שבסוף קניתי היו רק כי באמת אין ברירה.
לא רוצה להיות רזה
לא חוגגת כל פעם שאומרים "רזית" ולא מייחלת להיראות כמו מישהי אחרת – לודה גרקו לא רזה והיא ממש סבבה עם זה
השתמשתי בסוף בכל הכסף שאבא נתן לי, הלכתי לחנות מיוחדת ל"בנות כמוני" וקניתי ביוקר. שנאתי גם את זה. לא רציתי להוציא כל כך הרבה על הבגדים הלא מאוד מרשימים שקניתי. אבל כבר אז הבנתי שככה זה עובד. אם את שמנה, קשה עד בלתי אפשרי למצוא בגדים. תשמחי עם מה שיש, לא משנה כמה זה עולה (המון), או באיזה צבע (שחור) הבגד.
הבעיה לא נפתרה כשהתבגרתי. גם עם התהליך הלא פשוט של קבלת הגוף שלי כמו שהוא, נדמה שהחנויות סירבו להבין שיש לי גוף ששווה להלביש. כאישה בוגרת, כשהתחלתי להרוויח כסף בעצמי ורציתי "לפנק" את עצמי בבגדים, גיליתי שכלום לא השתנה. כמעט ולא מצאתי חניות שבהן יכולתי לקנות משהו יפה שגם מתאים לי. נאלצתי כמעט תמיד לקנות את האופציה האחת בחנות שעולה עלי. לא כי אהבתי, אלא כי עלי להגיד תודה שהיא עולה עלי.
מעט הבגדים שקנתה היו באמת כי אין ברירה. תמי גוטליב, צילום ביתי
המשבר הגדול היה בחתונה של אחותי. כל כך רציתי שמלה יפה ומיוחדת לאירוע. משהו שיתאים לחתונה בקיבוץ – לא מפואר מידי, לא משהו שנתפר במיוחד. וידעתי שיש המון אופציות. הרי יש כל כך הרבה שמלות בחלונות הראווה. אבל כל מה שהופיע בחלונות הללו לא היה בשבילי. נשים במידתי מכירות את המבט שאת מקבלת כשאת נכנסת לחנות. לעיתים את גם מסבירה למה נכנסת, לא ברור אם זה כי את ממש רוצה לשמוע את המילים "אין לנו כאן בגדים במידה שלך" ורק שאותו מבט לא ישתקף מפניהן של המוכרות, המובכות במקרה הטוב, או מזלזלות במקרה הרע.
קניתי בסוף שמלה יפה. כזו שעלתה עלי, והוקרתי על כך תודה. גם היא היתה שחורה.
החיפוש אחר השמלה הזו היה נורא. שעות רבות הושקעו במציאת השמלה הזו, וכל יום חיפושים הסתיים בבכי. אבל זה גם הזיז אצלי משהו. הבנתי שהבעיה היא לא אצלי. הבעיה היא של רשתות האופנה בישראל, שמדירות באופן סיסטמתי נשים ממידות שונות. בתקופה הזו התחלתי להתעניין במה שקורה מחוץ לישראל, דרך אתרים של רשתות אופנה בחו"ל, ברשת. ראיתי כמה עושר יש מסביב. לא כאן בישראל, אבל מסביב. לאט לאט התחלתי לקנות דרך האינטרנט. ניסוי וטעיה, לעיתים עם הצלחות גדולות, לפעמים פחות. התחלתי ליהנות מבגדים, לקנות בצבעים, בדוגמאות, מה שיפה בעיני ויפה עליי. לא כי זו האופציה היחידה. אלא כי זה מה שבא לי.
אפשר לקנות בגדים וליהנות, גם במידות גדולות. אילוסטרציה: Shutterstock
החנויות בישראל ימשיכו לפגר בשירותן את קהל הנשים השמנות, ועד שיתאפסו הן גם ימשיכו לאבד את הכסף שלנו. וזה בסדר מבחינתי. אני שמחה לתת את הכסף שלי לחברות שמעוניינות בו. מה שכן, אני עצובה וכואבת על כל אותן נשים ונערות כמוני, שצריכות לעבור דרך ייסורים כדי להבין שלא הן הבעיה – אלא מי שבוחרים להתעלם מזכותנו פשוט להיות הנשים הנפלאות שאנחנו.
אחרי שגילתי שיש לי זכות לקנות בגדים, החלטתי לעשות מעשה בתחום החלפות הבגדים ומכירות יד שניה – איפה שנשים לרוב מביאות את מה שקטן עליהן, ומי בכלל תרצה בגדים של שמנה. כאן הרגשתי שיש לי מה לעשות. אנחנו רבות. יש הרבה נשים שרוצות בגדים של שמנות, כי יש הרבה… שמנות. ואם לא בא לי להרחיק עד חו"ל, אני יכולה לארגן החלפות בגדים עם שמנות ישראליות כמוני.
זה בדיוק מה שאני וחברותי עושות, כבר בפעם הרביעית: "מסי-דאבה", מסיבה למידות 46 ומעלה, שחוגגת את מי שאנחנו, את האהבה שלנו לבגדים, ומשתפת את הצורך שלנו ליצור מרחב קניה בטוח.
המסי-דאבה הבאה תתקיים ביום רביעי ה-21.9, בין השעות 18:00-21:00 ברחוב דרך חברון 98, ירושלים. פרטים נוספים בעמוד האירוע בפייסבוק