הישארותה של מפלגת העבודה בממשלה עד נטישתו של ברק, כמוה כאישה שניסתה בכל כוחה להכחיש את עובדת היותה בת 60. במקום להתבגר בכבוד ולהקרין מיופייה וניסיונה ממקום נינוח של קבלה עצמית היא המשיכה להסתובב בעולם, משל הייתה בת 33, באשליית ביוץ הורמונלית, עטויה סקיני ג'ינס שלוחץ מידי באזור הגו התחתון, ומוציא משמנים לבנבנים ורוטטים, התלויים ברכות כעדות היסטורית ונוגעת ללב למה שהייתה פעם.
ובכל זאת נדמה היה לה שאף אחד לא רואה. נדמה היה לה שאם תאחז מספיק חזק בחלום שלה, בממשלה ובשלטון, הנה אוטוטו כולם יתעשתו ויבינו שהיא הבחורה הכי לוהטת בסביבה.
והנה, הגבר שלא אהב אותה מעולם, והיא בכל זאת נצמדה אליו במין נאמנות מזוכיסטית למרות שהכתובת הייתה על הקיר, נטש אותה לדרכו וכעת היא מבולבלת, שבורה ומרוסקת. והיום היא אינה יכולה להכחיש יותר את מצבה. ואולי זה כבר מאוחר מדי לשקם את ההריסות.
אני אמנם די רחוקה מ-60, אבל בהחלט יכולה להבין לעומק את מנגנון ההכחשה הזה. מפלגת העבודה ואני, לצורך טור זה בלבד, אחיות לצרת ההכחשה ואוכלות מאותו מסטינג.
לא מתאים לי להגיע לגיל 40
לקח לי שלוש שנים לעכל את העובדה שאני תכף בת 40. מה???!!! מה 40 עכשיו. לא מתאים. לא תכננתי את זה. זה עוד לא הרגע הנכון ל-40. מה פתאום, נראה לך?! את כל השיח הממלכתי הזה ניהלתי עם עצמי בגיל 37. בגישת ה"שום דבר אינו עומד בפני הרצון" ניגשתי למשימה שבה כולם נכשלו לפניי: לעצור את הזמן ולא למות לעולם.
הניסיונות לעצור את הזמן התבטאו בדרכים שונות ומשונות כגון ניסיונות להתאהב בבחורים צעירים ממני בהרבה (פעם אחת זה אפילו הצליח), התקפי גועל מתנשאים אל מול פעילויות בורגניות כרכישת מוצרי טקסטיל לבית, וקנאה יוקדת (הממרמרת וחורצת לעד את קמטוטי ההבעה) בעלמות צעירות וגמישות גו.
אני עדיין רחוקה מ-60
כל אלה גם יחד ועוד רבים אחרים, שקצרה היריעה מלפרטם, הובילו לסחרור חרדתי על קרוסלת החיים ללא אפשרות לעצור או לרדת. ובמילים אחרות: סוג של התקף חרדה מתמשך. בל נשכח, כמובן, שבשמים מעל ריחף ענן לחץ הילודה, הידוע כלוחץ עלמות שעברו את ה-30 להתחיל להיכנס לפס הייצור של חיילים למען המולדת. שלא לדבר על רצוני העז והעמוק לממש את אימהותי באמת ובתמים.
במאמר מוסגר יש מקום גם למחות, חזור ומחה, כנגד התרבות המקדשת את הנעורים משל היו המקור של האושר. ובכן אני מוחה. ומחו עוד כמה וכמה לפניי. זכור לי שקראתי על סוף המאה ה-19, תקופה שבה להיראות מבוגר היה הכי קול. צעירים גידלו זקנים ארוכים, צבעו את צדעיהם בלבן וצעדו עם מקל הליכה כדי לסגל לעצמם מראה בוגר יותר, שנחשב לאטרקטיבי אצל הנשים ועם סגולה לדחוף אותך במעלה סולם ההייררכיה הגברית לפחות כמו פליט ריאליטי בן 26 של היום.
אני דורשת כי תוחזר אופנה זו לאלתר, ויפה שעה אחת קודם. מה גם שהעולם, כך אומרים, הולך ומזדקן, ותקופת ה"צעירות" בחיינו הופכת להיות אחוז קטן מאד מסך כל החיים. אז אימוץ אופנת הקמט הטרנדי והיופי הבוגר והמכובד נראה כמו הדבר האינטיליגטי לעשות. נדמה גם שיש כבר מגמות אוונגרדיות כאלה אבל זה טרם חלחל לנו לתוך הנשמות.
נדרשת הודאה בתבוסה
לענייננו, מפלגת עבודה יקרה, הרי לא ניתן להכחיש את האמת לאורך זמן רב מידי. הדרך היחידה לצאת מזה בכבוד ולא להיקבר תחת השקר העצמי היא, בשלב ראשון – הודאה מוחלטת ונחרצת בתבוסה אל מול כוחות הטבע והזמן. במילים אחרות, הישירי מבט למציאות, התעוררי ותריחי את הנפטלין!
הודי במצבך והתבונני בו ללא מורא. נכון, את כבר לא פרגית. נכון, חטפת מכה ויצאת מושפלת, נכון, יש קולגות מצליחות ממך בהרבה. נכון, איבדת את חוט השידרה שלך ליותר מידי זמן ונשארת נטולת דרך. נכון, נסחפת למערכות יחסים עם גברים שלא מתאימים לך כלל, ונכון שישבת קרובה מידי לכל מיני טיפוסים מפוקפקים כמו אביגדור ליברמן, נצלנים ציניים שלא מעריכים את מה שיש בך. החבאת את הדגל האדום בארון וניסית לאמץ לך צבעים צהבהבים שלא תואמים את גון עור פנייך.
צילום: אולה
עלייך לחזור להיות מי שאת כי אין לך אפשרות אחרת. להיפטר מהרומנים שלא מוסיפים לך בריאות ונותנים לך ברק מזויף בעיניים במקרה הטוב. ורק משם יש סיכוי לסיבוב שני בצמרת. אולי בכלל את לא צריכה להיות בצמרת? אולי צריך לפנות את הדרך ולהסתפק במקום צנוע שנכון לך יותר? אולי יש גם אמת יפה וראויה להערכה בדגל האדום למרות הכל? אולי חמלה, אנושיות וזכויות אדם הן משהו שראוי לשאוף אליו למרות שכרגע הם לא המניה הכי חמה הנסחרת בבורסת הדעות הישראלית?
יש לציין שמחברת טור זה (מעבר להיותה מזועזעת מההתאמה בין חייה לבין מפלגת העבודה) אינה נמנית עם מצביעי מפלגת העבודה לדורותיה ותמיד נטתה לכיוונים ברורים יותר ופופולריים פחות.