הדיאדה בנמל תל אביב עתידה להיסגר ממש בקרוב. מסיבת הסיום נקבעה ל-22 באוקטובר. אי אפשר לומר שבעלי המקום הולכים בלי קרב: הם פתחו עמוד פייסבוק בשם "לא סוגרים את דיאדה בנמל" והריצו עצומה, אבל כדרכן של רוב העצומות, גם זו לא הצליחה לבטל את השורה התחתונה וההחלטה של בעלי הנכס להעלות משמעותית את שכר הדירה היא זו שתגזור את גורלו של המקום המיוחד הזה. מבחינתי זה היה קרש הצלה בלב האוקיינוס. אין לי ספק שהדיאדה ושילב הסמוך, שבזמנו ערך קורסי התפתחות וחוגים לתינוקות ואמהות, הצילו אותי מלצלול במצולות הדיכאון שאחרי הלידה. הם לא הקפיצו אותי לפסגת האולימפוס הרגשי, אבל היו שם כדי שאחזיק את הראש מעל המים העכורים.
עוד באון לייף:
- האתגר החדש ברשת: איזה כיף שאין לי ילדים
- עינוי אמהות היא הבעיה של כולנו
- טוקופוביה: הפחד מהריון ולידה שלא מדברים עליו
בני הבכור נולד במרס 2008 וכחודש לאחר מכן נפתחו גם שערי הדיאדה בנמל. זה היה מקום מואר, נקי, חדש, מרווח, שמח, עם חלונות גדולים לים. קו ראשון לים, מה שכנראה גם חרץ את גורלו להיסגר כי יש מי שרוצה את הנכס האסטרטגי ומוכן לשלם עבורו הרבה יותר. כמעט במקביל, עזבנו את תל אביב המוכרת למושב הפסטורלי. זה קרה כשהצאצא היה בן חודשיים ואני הייתי עמוק בחופשת הלידה הראשונה והארוכה בחיי, שלא נראה כמו שום דבר שדומה לחיים הקודמים שניהלתי. לא הכרתי אף אחד במושב הפסטורלי מדי ומצאתי את עצמי משוטטת שעות ברחובות, עם תינוק תזזיתי בעגלה, בעגלול או במנשא, מבלי לראות נפש חיה. טוב, פה ושם עבד איזה גנן על גינה מטופחת מאוד, שמעולם לא ראיתי אף אחד משחק בה. מתל אביב השוקקת שהכל קורה בה כל הזמן הגעתי לשממה של חופשות הלידה ואני הייתי לגמרי מחוץ ללופ. חברה (תל אביבית) שילדה במקביל אליי הציעה שנירשם לחוג בשילב בנמל וככה התחיל הרומן שלי עם שני המוסדות האלו – שילב בנמל ודיאדה בנמל. מצאתי את עצמי גומאת את כביש החוף פעמיים-שלוש-ארבע בשבוע, כשלעתים נסיעה של חצי שעה התארכה לשעה. כן, התינוקי לא אהב לנסוע וכך הכרנו מקרוב כל מפרץ חנייה בין נתניה לנמל תל אביב.
בהתחלה הגעתי כדי לפגוש חברה או שתיים, להשתעשע בבייבי יוגה או ללטף את הבייבי עם מטפחת באחד החוגים. בהמשך פשוט נכנסתי לאוטו בבוקר ונסעתי גם בלי לתאם. זרמתי כדי לא לטבוע. ידעתי ששם כבר אפגוש אמהות, שכמוני, נמצאות עם הבייבי שעות ארוכות מדי לבד-לבד, משוועות להחליף מילה עם מישהו מעל גיל 18, לשמוע שלעוד מישהי היה לילה קשה ובוקר עוד יותר קשה. להחליף טיפים או סתם להשמיע ולשמוע. מבחינה כלכלית, הכל היה מוגזם – המחירים בקפיטריה, המחירים בחנות (היי, רעשן פיצי ב-69 שקל זה מופרך) ומחירי הפעילות והמנוי בבריכה – אבל המחיר של לא לנסוע היה יקר יותר. מחיר הבדידות הוא הרבה יותר משמעותי. הבדידות מושכת למטה, מאפשרת לזרמים של אופל להתגנב פנימה, לנשמה. גם אז ידעתי, אבל עכשיו, במבט לאחור, אני יודעת שרבות חשו וחשות כמוני בדיוק. חופשת לידה, בייחוד זו הראשונה, היא סוג של חור שחור, שמשום מה אמהות רבות צובעות בוורוד פוקסיה עם נצנצים וחדי קרן. מעטות ורק בשנים האחרונות יוצאות בפומבי ומספרות כמה זה קשה, מאתגר, שואב וכן – גם מדכא.
כך שסגירת הדיאדה – שכף רגלי לא דרכה שם כבר כמה שנים טובות – היא מאוד סימבולית. ואני בטוחה שגם עבור אמהות שחוות היום את מה שאני חוויתי אז, מדובר בהפסד עצום. לא קל למצוא מקום מואר, מאוורר, נעים ובעיקר מכיל רק מעצם נוכחותו. כולי תקווה שיהיה מי שירים את הכפפה מרכז דומה, שהוא בבחינת אי בודד בלב הים הסוער.