אני תמיד מנסה להראות לילדים שלי שכדאי, או לפחות שאפשר, להסתכל על חצי הכוס המלאה, שלא בריא להתעצבן ובכלל, שהכול מסתדר בסוף.
אבל לא תמיד יש חשק להתעלות ולחייך. הקיטורים ? כבודם במקומם מונח. צריך רק להיזהר לא להזעיף יותר מדי את הפנים כדי לא להעמיק את הקמטים.
אז היום אני אכיל את עצמי ואת הקיטורים שלי ואתלונן.
* נמאס לי לבשל ולהכין אוכל. הדבר שהכי קשה לי איתו באמהות הוא העבודה הבלתי פוסקת במטבח. הכנת כריכים לבי"ס, הכנת ארוחת צהריים, הכנת ארוחת ערב, נשיאה של סכין ופירות בכל פעם שיוצאים ליותר משעה מהבית… אני לא אוהבת את זה, אין לי שום סיפוק מכך וזה פשוט בלתי נגמר. אני זוכרת את הפעם הראשונה שקלטתי שנידונתי לשנים ארוכות של הכנת ארוחות. זה היה כשהגדול היה בן שנה ואהב מאוד לאכול. אז עוד נהניתי להכין לו ארוחות ערב ענקיות שנבלעו בתאווה אבל באחד הערבים קלטתי שזהו, הלך עליי, אני צריכה לעשות זאת שוב ושוב כל יום כמה פעמים ביום. מאז עברו שבע שנים ונולדו שני ילדים נוספים אבל אני עדיין לא התרגלתי לסוג המטלה הזה. זה יקרה? אני מדמיינת את עצמי נאנחת אנחת רווחה כשאחרון הילדים יעזוב את הבית ואני חופשיה מהכנת ארוחות יומיומיות.
- * עבודות הבית ? כשחיים עם עוד אנשים בבית קשה יותר לחפף. אני זוכרת בכיף את השנים הארוכות שגרתי לבד בדירה שכורה במרכז תל אביב. למי הזיז אם אין נורה במטבח? אף אחד לא התלונן כשהמקרר היה ריק. האבק לא הטריד ובגדים מלוכלכים יכלו להתגלגל על הרצפה באופן חופשי. החיים עם אנשים נוספים בבית ובעיקר עם כאלה שצריך לטפל בהם ולדאוג לרווחתם, לא מאפשרים לי להמשיך להיות עצלנית כמו שאני אוהבת, כמו שאני באופן טבעי.
- * פעם יכולת להיות חולה בשפעת ואפילו ליהנות ממנה. חום, נזלת וכאבי גוף אינם תנאים נוחים לשני הסעיפים הראשונים או לכל דבר אחר למען האמת. כל מה שצריך לעשות במצב כזה הוא לשכב במיטה ולנמנם או לעבור לספה ולבהות בטלוויזיה. מפעם לפעם לשתות וזהו. את אמא? זהו, מעכשיו את לא יכולה להיות חולה. ואם בכל זאת נדבק אלייך וירוס, אי אפשר ליהנות ממנו בשקט. אני מוכרחה לומר שקבלתי המון עזרה בשבוע שעבר כשקדחתי מחום. ובכל זאת, הסעתי ילד לטיפול בריפוי בעיסוק, הכנתי פעילות ל"בית מארח", שכב עלי פעוט חולה חלק משעות היום והשתעלנו יחדיו והאכלתי ילדים שחזרו מביה"ס. אלה לא ממש תנאים להחלמה רגועה.
- * אחד הדברים שמקשים על רוב האמהות הטריות הוא ההבנה שהזמן שלהן אינו ברשותן עוד. אני הייתי המומה ממש מהעוצמה של חוסר השליטה בזמן שלי כשהפכתי להיות אמא. כשיש תינוק הדבר בולט במיוחד. אי אפשר כמעט בכלל לתכנן משהו כי לגוש המתיקות הקטן יש זכות וטו על כל תכנון. אבל זה לא נגמר אף פעם. כמובן שהנסיבות יכולות להיות נעימות מאוד. למשל, הוריי ששינו תוכניות חשובות ביותר ברגע האחרון כי קראנו להם לבוא לשמור על שני הילדים כשנסענו לליס ללדת את השלישי. אבל בשגרת היומיום? הלו"ז של הילדים קובע את הלו"ז שלי. לקבוע משהו ספונטני לשישי בבוקר? אי אפשר, צריך קודם לוודא שלקטן יש משפחתון באותו יום או שאין פעילות בשיתוף ההורים בבי"ס. לצאת בערב? עדיף לדעת מראש כמה שיותר זמן כדי להתחיל בנוהל שמרטף. ויש עוד כל כך הרבה מטלות בלתי מתוכננות: לקחת לרופא, לעזור ללמוד למבחן, לקנות מכשירי כתיבה שנעלמו וצריך אותם בדחיפות לבי"ס, לתקן רוכסן קרוע של מעיל חדש… כל אלה הם בלת"מים מציקים.
אני לא מתכוונת להישאר במצב רוח הזה כל היום, אבל לקטר מפעם לפעם לא מזיק לאף אחד. חוץ מזה, עוד שעתיים הילדים יחזרו הביתה ולא יהיו לי המותרות לשבת ולהרהר במה שמפריע לי.
_______________________________________________________________________________________
עדי שטרסמן , מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות