לפני שנתיים חזרתי סוף-סוף לשחות.
תמיד אהבתי לשחות, ושחיתי המון כנערה, אפילו אחרי הצבא. אבל כשנולד הילד הראשון, לפני עשר שנים, הפסקתי. המרוץ המטורף אחרי החיים לא השאיר לי זמן לעצמי, לא השקעתי בעצמי, החיים משכו אותי, ונסחפתי.
לפני שנתיים, כשמלאו לבן הצעיר שלי 3, החלטתי להתחיל להשקיע בעצמי. לחזור לעצמי. הרגשתי שהשרירים שלי מתנוונים והבנתי שאני צריכה להתחיל לפעול.
אני אוהבת לשחות. זה זמן האיכות שלי. אני סוגרת את הטלפון, ולוקחת את הזמן לעצמי. את הילדים אני משאירה בבית, עם בעלי.
השחייה ממריצה אותי, עוד בריכה ועוד בריכה, נוגעת בקיר מסתובבת, מגיעה לצד השני. רוצה להתקדם במים עוד ועוד. הכי אוהבת, לצאת מהבריכה חצי מעולפת, לשבת בג'קוזי החם ולתת לגוף לשקוע, לשרירים להירגע. אחר כך אני עושה מקלחת חמה, ונוסעת הביתה, חדשה.
אבל יש דבר אחד שמעיב על החגיגה. זו הבטן שלי. בבוקר, היא נפוחה. אחר הצהריים, עוד יותר נפוחה, וכואבת. לפעמים היא כל כך כואבת, שאני מתקפלת. אם זה קורה לי באמצע הקניות בסופרמרקט, למשל, אני חייבת לעצור הכל.
במים, אני לא מרגישה אותה. אבל עד שאני מגיעה למים…כשאני לובשת את בגד הים ומסתכלת על עצמי בראי, אני נבוכה. לא נעים לי לראות את עצמי ככה. נפוחה.
בגד הים שלי הוא שלם, שחור, בלי כל מיני קישקושים ועניינים. לא חושף, לא סקסי, בגד ים פרקטי. כמוני. אבל כמה שאני אוהבת אותו וכמה שהוא מתאים לי, לא היה יום, לא היתה פעם אחת בשנה החולפת שלבשתי אותו, בלי להרגיש מצוקה, בלי לעשות את הדרך מהמלתחות לבריכה בחצי ריצה, רק לא לפגוש אף אחד, רק לא להתעכב. רוצה להיעלם כבר מתחת למים. שלא יראו לי את הבטן ששום בגד ים בעולם, מהודק, שחור וסולידי ככל שיהיה, לא יצליח להשטיח.
אבל מאז שאני אוכלת אקטיביה, כבר שלושה שבועות השינוי מדהים. הבטן כבר לא נפוחה, אין לי כאבים. אני לובשת את בגד הים ופתאום נעים לי להסתכל על עצמי במראה.
גם בחימום שאני עושה לפני הכניסה לבריכה אני מרגישה קלילה יותר. כבר אין לי את המועקה הזו, של הנפיחות, של הגזים. וגם כשאני מסיימת לשחות ויוצאת החוצה להתפנק בג'קוזי.
בעבר, תמיד היתה לי הרגשה לא נעימה. כאילו אני נכנסת לג'קוזי לא נקייה, כי אני יודעת שכבר שלושה ימים לא השתחררתי. משום שכבר כמה ימים לא השתחררתי, זה מעיק עלי.
היום אני משוחררת, רפויה, אין לי בטן, אין כאבים ואין נפיחות ואני מתפנקת יותר ברוגע.
הערה: יוגורט אקטיביה הינו מוצר מזון ואינו תרופה.
לקריאת הפוסט הקודם שלי, לחצו כאן