בשנה שעברה פרסמה סוכנות אכיפת החוק הארצית בבריטניה (NCA), מחקר אקדמי שהעריך כי בסיטואציות מסוימות, אחד מ-35 גברים עלול לגלות משיכה מינית או להתגרות מצפייה בדימויים של ילדות וילדים צעירים מגיל מצוות. "גם אם הייתה אפשרות לזהות את כל התוקפים המועדים", העיד סגן מנהל הסוכנות בריאיון לDaily Mail-, "אין מספיק שטח באנגליה לכמות בתי הסוהר שיידרשו על מנת לאכלס אותם".
תוקפי ילדים מסווגים על פי רוב לשלוש קבוצות. "תוקפים סדיסטיים", על אף היותם נדירים ביותר, משרתים את הדימוי הסטנדרטי, הנושן והאהוב של "הסוציופת הלבן במיני-ואן הקטן". "תוקפים אופורטוניסטיים", מנצלים ילדים בהעדר תחליף מיני בוגר. סקר על גילוי עריות מצא כי רוב האבות שפגעו מינית בבנותיהם עונים על הגדרה זו. דורסים מסוגים אלו נוטים לעוט על ילדים כי הם מהווים טרף קל או בהעדר אובייקט מיני חילופי. היתר, כ-40% מכלל תוקפי הילדים, מוגדרים כ"פדופילים אמיתיים". על פי ה-DSM, תנ"ך ההפרעות הנפשיות, מוגדרת פדופיליה כמשיכה מינית עיקרית או בלעדית לילדים בגילאי 13 ומטה.
כשגברים נמשכים למושא תשוקה פוטנציאלי, קולם מתנמך באופן אינסטינקטיבי, בעוד נשים נוטות לגעת בשיערן ובשפתיהן. כשאנו באים במגע עם ילדים, קולנו מתרכך באופן אינסטינקטיבי, שפת גופנו משתנה בהתאם, ועמה צפות תחושות של דאגה, חמלה ושאר גינונים מגוננים. בסריקות מוחם של פדופילים, זוהה חיווט לקוי בתאי המח המשמשים להעברת מסרים. אלו מקשרות בין מערכות עצביות המגיבות ליצרים מיניים, לבין אלו האחראיות על תגובותינו האינסטינקטיביות, הפיזיות והמנטאליות, כלפי ילדים.
על פי מחקריו של ג'יימס קנטור, סקסולוג ופסיכולוג קליני מאוניברסיטת טורונטו ובין המובילים בתחום, ישנם הבדלים ביולוגיים בין המח הסטנדרטי לזה של הפדופיל. חשוב מכך, ישנם הבדלים מהותיים בין מוחם של פדופילים שהוציאו את תשוקתם לפועל, לבין אלו שקוללו במחשבות זדוניות לצד מצפון ומנגנון מפותח של שליטה עצמית. פרופ' דיוויד פינקלהור, יו"ר המרכז לחקר פשעים נגד ילדים באוניברסיטת ניו-המשייר, גורס כי "לרוב הפדופילים האמיתיים אין נטיות אלימות או פסיכוטיות והם מהווים מיעוט בקרב תוקפי הילדים". זאת, סביר להניח, מאותן סיבות שהיו גורמות לרובנו להתנזר מסקס מאשר לבעול ילד בן 6 (או אישה מחוסרת הכרה).
"פדופיליה אינה פשע", טוען קלאוס בייר, ראש המכון לסקסולוגיה ורפואה מינית בבית החולים "צ'ריטה" בברלין. "פדופיליה היא דיאגנוזה". בגרמניה, על מנת שיוכלו לפנות למרכזי סיוע, מוענקת הזכות לסודיות רפואית גם לגברים בעלי משיכה פדופילית לא ממומשת. אולם מחוץ לגבולות הרייך, קיימת חפיפה מוטעית בין ניצול מיני של ילדים (סיטואציה שבה מבוגר בא במגע מיני עם ילדים), לבין פדופיליה (משיכה מינית לילדים), כך שגם אם לא ביצעו עבירה, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ושאר גורמי רווחה, מחויבים לדווח על אנשים בעלי נטיות פדופיליות לרשויות החוק.
נשים פדופיליות. יש דבר כזה
רבים מאמינים כי עבריינות מין בתינוקות וילדים היא תופעה מזעזעת שרק גברים אחראיים לה אולם נשים אחראיות ל-6% ממקרי התעללות המינית בבנות, ול-14% עד 40% מהתקיפות נגד בנים. לולה קידר עם הטאבו הגדול בעולם
עולה השאלה, האם מחשבה זדונית באמת חמורה כמעשה זדוני? האם הפדופיל הכובש את ייצרו מזיק יותר מעברייני סם האונס המגשימים את סטייתם הנקרופילית, מבעלים המכים את נשותיהם שוב ושוב, או מעברייני מין ואלימות שכן מוציאים את זממם לפועל?
בספטמבר אשתקד, התפרסם באתר Salon מאמר פרי עטו של טוד ניקרסון, אדמיניסטרטור בקהילת "הפדופילים המוסריים" (("Virtuous Pedophiles". קבוצת התמיכה הווירטואלית כוללת הורים של גברים פדופילים, ילדים שנולדו לגברים פדופילים או לנשים פדופיליות, נשים וגברים הנמשכים לילדים אך מתנגדים למגע ופורנוגרפיה פדופילית, ושואפים לטשטש את אות הקין שדבקה גם בחפים מפשע בשורותיהם. תחת הכותר, "אני פדופיל אבל לא מפלצת", גלל ניקרסון את קורותיו כמי שגילה את נטייתו המינית בנעוריו המוקדמים, וידע מיד כי מדובר במשיכה שמימושה מזיק, פסול מוסרית ואינו אפשרי. ניקרסון ניסה לפנות אל לב הקוראים וביקש שננסה להבין כי חוסר הסובלנות והנכונות להתמודד עם העובדה כי ישנם, תמיד היו, ותמיד יהיו אנשים שנמשכים לילדים אינו הוגן. "הדרך היחידה בה נוכל להתקיים בעולם מבלי לסכן אף אחד היא אם תתייחסו אלינו כמו אנשים החיים עם נכות איומה ומנסים להתגבר עליה, ולא כמו מפלצות".
על פי הסקרים, רובנו אכן חושבים שפדופילים מזיקים לחברה אף יותר מרוצחים. כמובן שהם עצמם מודעים למעמדם בסולם החברתי מאחר ובילדותם הזהירו גם אותם מגברים כמוהם. על פי סקר שנערך ב-2013, 46% מהפדופילים דיווחו כי הם שוקלים להתאבד. המתכננים לעתיד ונכשלי העבר היוו כ-40%. בדוקומנטרי הבריטי, "הפדופיל בבית ליד", מעיד גבר כבן 39 על המאבק הכפול בעצמו ובחברה. "ניצול מיני של ילדים אינו בא מבחינתי בחשבון. צפייה בניצול מיני של ילדים אינה באה מבחינתי בחשבון, אבל הגישה של אנשים היא 'תעשה מה שאתה רוצה ואם נתפוס אותך, נרצח אותך'. אין לך את האופציה לצאת ולהגיד 'תראו, יש לי בעיה, אני צריך עזרה'. ממש מחכים שתבצע עברה לפני שמציעים לעזור לך". קורבן להתעללות מינית שהופיע בסרט אמר כי הצגת הפדופיל כקורבן, עלולה לפגוע במי שנוצלו בילדותם, אך מבחינתו מדובר בגישה פרו-אקטיבית למניעת התופעה. "לא נח לי עם פדופילים, אני לא רוצה לשבת ולדבר עם פדופילים ואני לא בא לסנגר עליהם. אני פשוט לא רוצה שמה שקרה לי ימשיך לחזור על עצמו כי לא בחנו דרכים נוספות לטפל בהם".
חוסר רצונם של גופים אקדמיים ובכלל להיות משויכים לתופעה, פוגע באופן טבעי במלגות למחקר. כיום מתמקדים בנושא רק שני צוותים, צוותו של קנטור בקנדה ו-"פרויקטDunkelfeld למניעת עבריינות מין", הפועל משנת 2005 בערים שונות בגרמניה. התכנית מציעה טיפול אנונימי ומעגלי תמיכה לפדופילים שלא פגעו בילדים. בשנה שעברה, בריאיון לאתר החדשות ""The Independent, העידה הפסיכולוגית פטייה שומן כי על פי הערכתה, כ-80-85% מהגברים שלקחו חלק בפרויקט במהלך העשור האחרון, "שולטים בדחפיהם ואינם מהווים סכנה לציבור". "הרשת למניעת עבריינות מין Kein T?ter warde" מנסה למתג את התופעה מחדש בתשדירי שירות למסגרת דמוית "אלכוהוליסטים אנונימיים". גם תכנית זו מעודדת השתתפות במחקרים וקבוצות טיפול ומציעה כלים האמורים לאפשר ל"פדופילים טובים" לחיות את חייהם, מבלי שיסכנו את אלו של הדו?יט?שלנדס ק?ינד?ר. המסר, "אי אפשר לרפא פדופיליה אבל אפשר לטפל בה".
"לפני שפדופיל נוגע בילד, הוא פדופיל שנאבק בדחף הזה", כך על פי השקפתו של קנטור. אם נבין אותם כמיעוט מיני הראוי ליחס הומאני, יוכלו "פדופילים מוסריים" לצאת מהארון ולהתקיים בעולם כישות לגיטימית. במעמד זה, מערכת תמיכה תוכל לעזור להם להתנהל באופן מפוקח, לעזור לנו לפקח עליהם, ובה בעת לקדם טיפולים התנהגותיים ותרופתיים, בתקווה שאלו יוכלו להשפיע גם על קבוצות נוספות של תוקפי בילדים. הלוא רוב האנשים לא יודו בכך שהם נמשכים לילדים. המידע נאסף מתוך ניסויים שבהם נמדד מצב הצבירה של איבר מינם של גברים בעודם צופים בדימויים שונים. נכון לבדיקות האחרונות, 17% עד 50% מהנבדקים התגרו מצילומים של ילדים וילדות ערומים מתחת לגיל 12. עם תוצאות שכאלו, וודאי שעלינו להשקיע משאבים ואמון בפדופילים עם מצפון. לטוב ולרע, איננו בוחרים את תכונותינו המולדות – הפיזיות, המנטליות, והמיניות. טיבנו כבני אדם נמדד במעשים שאנו בוחרים לעשות ולא במחשבותינו. או שלא. בכל זאת, פדופילים.