בחודש אפריל 2001 יצאתי לצלם סרט תיעודי על קהילת ציידים גרינלנדים החיים בצפון מערב גרינלנד. סמוף לקו רוחב שמונים צפון. הצטרפתי לציד האביב של כלבי ים. במהלכו חוויתי סופה ארקטית ולמדתי דבר או שניים על קבלת החלטות.
מים. רק כוס מים. אני מוקף באלפי טונות מעוקבים של מים ולא יכול לשתות אפילו כוס מים אחת. בקו רוחב שמונים צפון, צפון מערב גרינלנד, סוף חודש אפריל. כל המים המתוקים נמצאים במצב צבירה מוצק. על מנת לשתות כוס מים אחת אני צריך לעצור את השיירה ולהתחיל להפשיר כמויות גדולות של שלג או קרח. יצאנו אתמול מהכפר קנאק Qanaaq
את הלילה עשינו בכפר ציידים קטן בשם סירופלוק Siropaluk, הישוב קבע הכי צפוני על כדור הארץ בו חיים אנשים. בסך הכל קהילת ציידים גרינלנדים קטנה המתפרנסת מציד כלבי ים. הצטרפתי אליהם על מנת לתעד את ציד תחילת האביב הנקרא אוטוק Utuq. בסוף אפריל הים מתחיל להפשיר במיצר שבין גרינלנד לקנדה והגרינלנדים הארקטיים (ככה מכונים האינואיטים החיים בצפון מערב גרינלנד) הסכימו שאצטרף אליהם למסע ציד של כמה ימים. כל מזחלת רתומה לכ 15 כלבי מלמוט גדולים וחזקים המושכים את המזחלות בקצב של כעשרה קילומטר לשעה על גבי הים הקפוא. חלק מהמזחלות גוררות אחריהן שתי סירות מנוע קטנות שחפרנו מתוך השלג העמוק בסירופלוק. שילמתי להם עבור הדלק למנועי הסירות. הם מתייחסים אלי כמו מטען עודף ואני לומד לבד להקים אוהל מעל למזחלת הכלבים ולהפשיר קרח או שלג על גבי פתיליה. אחר הצהרים הגענו אל המקום בו הים הקפוא הסתיים ברצועת מים צרה. הציידים הקימו מחנה אוהלים במרחק בטוח משפת המים. שתי הסירות הורדו למים ויצאנו על הים הפתוח על מנת לאתר כלבי ים שעולים על מנת להתחמם על גבי שכבת הקרח של הים הקפוא או על גבי גושי קרח צפים. מי הים על סף קפיאה ובעלי מרקם שמנוני משהו. הציידים מנצלים את קרחוני הענק הצפים או תקועים בים הקפוא כמגדלי תצפית על מנת לאתר את כלבי הים. אני עם תחושת ורטיגו חזקה. אני לא מצליח להבחין היכן מסתיים הים הקפוא והיכן מתחילים השמים. אין לי מושג היכן אנחנו ואיך בכלל נחזור חזרה אל המחנה. אולי אנחנו בכלל כבר בקנדה הארקטית. אני בסירה עם יוזף, צייד גרינלנדי מיומן ושתקן. הם בכלל לא נוטים לדבר הרבה ורובם אינם דוברים שום שפה חוץ מגרינלנדית ואולי קצת דנית. אין שום אמצעי ניווט אנלוגי או דיגיטלי על הסירה. הם מאתרים כלב ים גדול במרחק ומאיצים במנוע הסירות בכיוון היצור הגדול השוכב ומנמנם על גבי שכבת הקרח. יוזף מאתר אותו בטלסקופ של רובה הציידים. יריה אחת נשמעת. כלב הים מחליק אל המים הכהים. הסירות דולקות בכיוונו. הציידים מאתרים כתמי דם על השלג הלבן ומתחילים לחפש את כלב הים הפצוע. הוא חייב לעלות לנשום על כמה דקות. לאחר זמן ארוך הם מאתרים את כלב הים ומסיימים את המלאכה בעזרת צלצל. הם גוררים את היצור הכבד אל שכבת הקרח ושם מבתרים אותו לגושי בשר ענקיים המחולקים בין הסירות הקטנות. הערב כולו מוקדש לציד ואנחנו חוזרים מאוחר אל המחנה. שמש גבוהה מאירה את הכל. אין חושך. אני חולק את האוהל שלי עם אוטה, Utha, אותו פגשתי כבר בקנאק. הוא גם היחידי שיודע לדבר קצת אנגלית ומפגין איזו סימפטיה כלפי. את האוהל אנחנו מחממים בעזרת הפתיליה. בחוץ הטמפרטורה יורדת למינוס עשרים מעלות. הים מתחיל לקפוא שוב והתעלה הולכת ונסגרת. בעשר בלילה התחיל לרדת שלג כבד. הכלבים שוכבים בחוץ מכורבלים והופכים לערימת שלג אחת גדולה. הם קשורים בחבלים אל מוט ברזל המעוגן לשלג. אנחנו ישנם עם הבגדים בתוך שקי השינה על גבי פרווה של איילים צפוניים המונחים על המזחלת הרחבה. לקראת שתים בלילה התעוררתי לקול הרוח החזקה הנושבת בחוץ. רועד כולו ועוד מעט יעוף הרחק אל קנדה הארקטית שמעבר למיצר. אני יוצא החוצה. הרוח והודפת אותי חזרה אל תוך האוהל. הכלבים מייללים מפחד. שלג כבד יורד כך שאי אפשר לראות ליותר ממרחק של שלושה מטר. הפחד שלי הוא שרקמת הים הקפוא עליה אנחנו בעצם עומדים תתנתק ותסחף אל הים. בחוץ הקור בלתי נסבל והידיים כואבות וקפואות. אני מבין שאני תלוי לחלוטין במה שהציידים יעשו או יגידו. לפתע אוטה נכנס חזרה לאוהל. הוא מסיר את ברדס הפרווה ובאנגלית פשוטה מסביר לי שהסופה הולכת ומתחזקת. "אתה צריך להחליט אם להישאר כאן או לחזור חזרה לסירופלוק" הוא אומר לי. "אני?!!" אני עונה בפליאה."אתה האינואיט בינינו. אין לי נסיון בסופות כאלה". אוטה משיב לציניות שלי "נכון. אבל אתה שילמת לנו כסף עבור המסע הזה. אתה צריך להחליט". אני כבר מדמיין את כל המחנה הזה נסחף על גבי גוש ענק של קרח עד לקוטב הצפוני. מצד שני אני לא יכול לדמיין את עצמי יושב על גבי מזחלת כלבים בקור הנוראי שבחוץ שבטח הגיע למינוס שלושים מעלות. אני מקבל החלטה. אנחנו נשארים כאן. יהיה יותר מסוכן עכשיו לנסות ולנווט את הדרך חזרה מרחק של כעשר שעות על גבי מזחלת. חשבתי גם על הכלבים המסכנים. "תחזקו את העוגנים של כל האוהלים ונישאר כאן." האוהלים הקטנים הצליחו לעבור את הסופה בשלום. גם רוב הכלבים מלבד אחד שבמהלך הלילה הסתבך בחבלים ונחנק למוות. שאר הכלבים עמדו בשקט מרחוק והביטו בעניין בבעל הכלב מתיר לאט ובעצב את החבלים שסביב הצוואר של החיה. בבוקר הבחנתי שהים קפא שוב. חלק מהציידים השתמשו במוט ברזל על מנת לשבור את שכבת הקרח הדקה ולפלס דרך לסירות עבור יום נוסף של ציד. לאחר כמה ימים של ציד אינטנסיבי חזרנו אל הכפר. הסירות היו עמוסות בבשר כלבי ים קפוא. בלילה האחרון שלי בכפר הגיע אוטה לבקר אותי. הוא נתן לי במתנה שרשרת עם דמות טופילאק עשויה עצם. "אתה מפקד טוב אמר. קיבלת החלטות נכונות". סתם היה לי קר והעדפתי לישון אמרתי לו.
טופילאק – דמויות מפלצתיות שהגרינלנדים מגלפים בעצם של בעלי חיים. הטופילאק משמש כקמע המגן מפני רוחות רעות.
טיולים לאיסלנד, גרינלנד ולפלנד עם דודו בן צור www.davidbenzur.com