יומני היקר, שלום
זו היתה שנה ארורה שלקחה לנו את פידל קסטרו הי"ד אבל גם ריככה את ליבם האפל של חברי וועדת השחרורים, ועכשיו, ברחשי תודה להשם יתברך אני אורז את הדברים שלי ויאללה הביתה. עכשיו יהיה קצת זמן לחשוב ולהרהר מחדש על כל הפרשה הזאת, לעשות קצת חשבונות נפש, וכשאני אומר הרהורים וחשבונות נפש אני מתכוון אליכם. כן, אתם בתקשורת, אתם במערכת המשפט, אתם בפייסבוקים האלה שלכם, בשיחות סלון, כולכם הייתם נחושים לראות אותי מתפגר בכלא בלי לראות אור יום. תתביישו לכם, חבורה של אוכלי נבלות.
זה לא הגיע לי. כי מה אני, אתם צריכים להבין. אדם זקן, חולה, שבור, שהמערכת כולה עשתה יד אחת נגדו. בשביל יצר הנקמנות הפסיכוטי של הפמיניסטיות האלה שלכם נרקבתי עכשיו חמש שנים בכלא. מדהים שמי שמובילות את המאבקים של נשים שנפגעו מגברים זה איכשהו תמיד נשים שאף אחד לא היה נוגע בהן גם בחוויה חוץ-גופית. לא בשביל משהו, כן? אני דווקא מאוד מחבב שפמים, אבל בינינו, לא כל מה שהפך את סטאלין לגבר נאה נראה טוב גם על אישה. לדעתי זה הכל מקנאה. באף אחת מהנחשיות האלה של ארגוני הנשים אף גבר בחיים לא נגע במשרד, או בשום מקום אחר, אז עכשיו הן צריכות להרוס את החוויה הזאת גם בשביל נשים אחרות. וגם בשבילי. גם לראות סתם בנאדם נהנה מהחיים שלו זה כבר יותר מדי בימינו.
ובסדר, נאמר שבאתי לעובדת שלי לא טוב בעין באיזה יום. לא שאני מבין איך זה יכול לקרות, אבל נניח ככה לצורך הדיון. אז מה קרה, לא יכולה לבוא, להגיד לי בפנים "מושיקו, עיניים, לא לעניין איך שאתה מתנהג, אני ממש כועסת, בוא תלטף אותי קצת בבפנים של הירך עד שזה יעבור לי"? ישר משטרה, ועדות, כלא, עניינים. אם רק היתה לכן בהתייחסות לחיים את הפרופורציות המדהימות שיש לכן בפיגורה – ואם אנחנו כבר פה, ג', תדעי לך שלא ראיתי כזה תשעים-שישים-תשעים מדויק בחיים שלי, את מתאמנת? סחתיין עלייך – אם רק היתה לכן את היכולת לא להתרגש מכל דבר קטן שגבר לידכן עושה, כמו נשיקה, או חפינה, או את המזכירה שלו תוך כדי שהיא צועקת "רד ממני יא סוטה", אז הכל היה הרבה יותר טוב בעולם הזה.
ומה אני אגיד לכם, זה לא רק הפמיניסטיות צמאות הדם ושאר הנשים שאשמות במה שעשו לי. לכולם יש פה עין צרה. צריך להודות שהמדינה הזאת קטנה על הכישרון והיכולות שלי. אין מה לעשות. פה הייתי נשיא ושמו אותי בכלא, אם הייתי עכשיו בארצות הברית וצועק בשידור שצריך לתפוס נשים מהפוסי היו עושים אותי נשיא ארצות הברית. אני כמובן מאוד מכבד את טראמפ ומאחל לו הצלחה בתפקיד, אבל שיזכור שהוא ילד, עם כל הכבוד. מה שהוא עושה עכשיו אני כבר עשיתי שנים לפניו. הייתי צריך לחכות עם החגיגות שלי קצת, עד שהעולם יקבל קצת שכל, ואז לכו תדעו איפה יכולתי להיות היום. בעצם אני יכול להגיד לכם בדיוק איפה אני יכול להיות היום: בבית. איזה קטע.
מה שמזכיר לי שאני צריך לסמס לגילה שהיא ישנה הלילה בסלון. התגעגעתי אליה מלאנתלפים אבל דוגרי, יותר התגעגעתי לישון לבד באלכסון. מה קרה, שתפרגן קצת, הבנאדם לא היה בבית חמש שנים. נשבע לכם שאפילו גלעד שליט סבל פחות. עכשיו אני אלך לארוז ואתם שם תישארו עם התוכחה המהדהדת שלי ותחשבו טוב-טוב על מה שעשיתם לאדם זקן ואומלל שבסך הכל רצה לעשות טובה לעובדות שלו ולחלוק איתן כמה רגעים יפים ואינטימיים במשרד. משהו שישבור את השגרה של בקבוק יין ובונבוניירה בחגים. אני תמיד אומר – למה לא לתת קצת יותר אם אפשר. חבל שפה מסתכלים על זה עקום. אבל מה זה חשוב כל הדברים האלה, נכון? העיקר שאוטוטו אני בבית. הפי אנד. אני הכי אוהב כשזה נגמר בהפי אנד.