"באתי לרופא בגלל כאב גרון והוא התחיל לדבר איתי על המשקל", התלוננה מטופלת שלי, "כאילו שאני לא יודעת שאני בעודף, ממש חידש לי". וזו תגובה אופיינית לחלק מהמטופלים. הם רואים בפנייה של הרופא חדירה לא מוזמנת ולא רצויה לפרטיות שלהם, ממש השגת גבול.
שמנופוביה במסווה של רפואה
לא משנה אם הלכת לשיננית, לגינקולוג או לרופא משפחה – מבחינת הרופאים אם יש לך עודף משקל אז את קודם כל חולה בלהיות שמנה
יש כמובן הבדל בתפיסה על "זכות" הרופא/ה להתייחס לתחומים אחרים, כמו עודף משקל. "הוא הרי רופא המשפחה שלי, ועודף משקל הוא בעיה בריאותית", טען מטופל אחר. "זו זכותו ותפקידו לנסות להצביע שוב ושוב על הבעיה. בדיוק כפי שהוא ממליץ על בדיקות למניעת בעיות אחרות".
תגובות אלו הן לא רק נחלת המטופלים, גם הרופאים עצמם חלוקים בדעותיהם. חלקם טוענים שכל ההערות וההתייחסויות החוזרות ונשנות ממש לא מקדמות, אלא גורמות להתנגדות של המטופל. ולמרות שכיום קופות החולים מבקשות לציין את ה-BMI של המטופלים בגיליון הרפואי, הרי לא נצפתה מגמה של ירידה במשקל בעקבות זאת. אז מה אמורה להיות הגישה הנכונה? להעיר או לא? להצביע על בעיית עודף המשקל או להתעלם ממנה?
לפי מחקר חדש, התערבות רופאי המשפחה בנושא המשקל כדאית ויעילה אפילו שהרופאים לא נתבקשו לכך על ידי המטופל.
סוף עידן הפוליטיקלי קורקט – גם ברפואה
המחקר, שנעשה באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה, ניסה לבדוק איך משפיע התערבותו של רופא המשפחה. הוא כלל 137 רופאי משפחה ו-1882 משתתפים שהגיעו לייעוץ רפואי ללא קשר לעודף משקל. הם חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות, קבוצת ביקורת וקבוצה שבה, בשיחה קצרה של לא יותר מ-30 שניות, המשתתפים הופנו להשתתף בתוכנית לירידה במשקל למשך 12 שבועות בחינם. השיחה עם הרופא כללה התייחסות כללית בסגנון של "אם אתה כבר פה, אני רוצה לדבר על המשקל שלך". מנגד, בקבוצת הביקורת, הפגישה עם המשתתפים כללה התייחסות כללית לעובדה שירידה במשקל תורמת לבריאות. 77% מתוך אלו שהוצעה להם תוכנית הירידה במשקל הסכימו להשתתף, ו-40% אכן השתתפו.
כל המשתתפים נשקלו בשיחה הראשונה, אחרי שלושה חודשים, ואחרי שנה. המשקל הראשוני הממוצע היה 105 ק"ג לגברים ו-93 ק"ג לנשים. הקבוצה הראשונה ירדה בממוצע כ-15 ק"ג, יותר מאשר בקבוצת הביקורת. בנוסף, כרבע מהמשתתפים ירדו כ-5% ממשקלם לאחר שנה ו-12% ירדו אפילו 10% ממשקלם.
ומה בקשר להרגשת המטופלים כאשר הרופא התייחס למשקלם מבלי שהתבקש? האם מצאו את ההתייחסות פוגענית ושלא במקומה? ובכן, כ-81% בשתי הקבוצות טענו שההתייחסות למשקל הייתה חיובית ובעלת השפעה מקדמת. רק 0.2% טענו שזה לא היה במקום.
השלב הבא, לדעתי, הוא לבדוק את דרך ההתערבות היעילה ביותר. האם שיחה קצרה ביותר שארכה רק כ-30 שניות היא אפקטיבית יותר משיחה ארוכה שעלולה בקלות להפוך לטרחנית ומאיימת?
כמובן, חשוב לשים לב שהדרך היעילה ביותר היא גם להצביע על פיתרון מתאים. אמנם בשתי הקבוצות לא הובעה תרעומת וכעס על ההתייחסות לנושא המשקל, אבל יש להדגיש שהשינוי המשמעותי חל בקבוצה שהוצעה לה תוכנית ממשית וזמינה לירידה במשקל. כלומר, לא מספיק להצביע על בעיה- יש להציע פתרון זמין, נוח ונגיש.
בכל אופן, המחקר הזה שובר מוסכמות רבות בנושא. ואולי דווקא היום, כאשר בארצות הברית הגיע לנשיאות אדם שמייצג אנטי מובהק להתנהגות Politically Correct, אפשר להיזהר פחות גם בנושא הזה.