הבה נודה על האמת, קצב עשה לנו טובה.
אפשר לשרטט את החיים במדינת ישראל עד פרשת קצב ומפרשת קצב. כל תינוק יודע היום לדקלם מהם יחסי מרות ולמה הם אסורים. קיבלנו שיעור מאלף המבחין בין הטרדה, תקיפה ואונס. נפתח דיון עמוק מי צריך להתבייש, המותקפת או האנס. למרות הטרור והפחד, נשים יודעות שאפשר, גם אם עדיין לא פשוט, להתלונן, אפשר להעיז מול כוחניות, אלימות, השתקה ופגיעה מינית.
הוצב רף מוסרי חדש בזכות הנשיא השמיני. חפירות ארכיאולוגיות הסירו אבק ממשה דיין, גנדי ואנשי מופת לבנים אחרים בשיח הציבורי שעד כה הושתקו בקנאות צדקנית, כמו בכל משפחה טובה. לא זכור אירוע תרבותי או חברתי מכונן על שמו של הנשיא השביעי, עזר וויצמן, מלבד אמירה אומללה פה ושם, אבל קצב בהחלט יכול להיות גאה. הוא לימד עם שלם, גברים ונשים, מה אסור. מה פוגעני. מה מבזה ושיש חוק מול השררה. נשים וגברים הפנימו שיש גבולות גם למי שחושב שמגיע לו למרות החוק. נשיאנו נבחר ברוב קולות בכנסת ישראל חרף העובדה שרבים וטובים ידעו על התנהגותו המבישה. קלונם של אותם חברי כנסת שהצביעו עבורו – הוא קלוננו. אבל אנשי ציבור למדו שאם יש עשן, לא כדאי לרוץ לתפקיד ציבורי המבקש נורמות מוסר ראויות, כי עד מהרה תתלקח מדורה. ממש לפני רגע פגשנו דמות מפורסמת, משכילה, פריבילגית משהו ויודעת לאחוז בעט, שכהרף עין נסוגה בתבונה מהעין הציבורית, לא מעט בזכות המודל שקצב הציג לכולנו.
שיעור נוסף וקשה עבור כולנו היא הידיעה שלא רק גברים משפילים נשים, גם לנשים יש חלק באימוץ הגישה הפטריאכלית הנוטה קודם כל וראשית כל להאשים את הקורבן: למה היא שתקה עד עכשיו, מה פתאום היא נזכרה, למה היא עלתה אליו לחדר, למה היא הסכימה, מה היה נחוץ לה ועוד מהכיעור הדוחה הזה. לאט לאט מחלחלת בכולנו הידיעה, שיש תופעות בחברה המבקשות ידע והשכלה עמוקה. התנהגות קורבנית אינה ניתנת לשיפוט הרחוב.
נשארנו עצובות ועצובים עבור גילה קצב ודומותיה. הבנו שלא כל אחת יכולה ואין מילה אחת של ביקורת כי לא גדלנו באווירה של אלימות ודכאנות.
אחרי חמש שנים תמימות בכלא, אפשר לוותר. הערכה וכבוד מעומק הלב ל-א', ל', וכל שאר קורבנותיו, הנשים, האקטיביסטיות במהלך הזה, והן הן הדמויות המרכזיות בסיפור. למרות שהנשיא השמיני עשה הכל כדי למנוע מאתנו ללמוד את הלקח החשוב, הבה נזכור שקצב איבד את כוחו והושפל בפומבי. ישיבה נוספת בכלא לא תשנה את דעתו של מי שאחז בשררה, על העולם. הכלא הפנימי שלו מר יותר ממה שאפשר לדמיין. לא חובה לסלוח, בוודאי אי אפשר לדרוש זאת מהקורבנות שנפגעו מהנשיא וממקורביו פעם אחר פעם, אבל לנו, הציבור, כדאי לשקול לוותר.
אבל חלילה לנו לוותר על השיעור הענק שלימד אותנו הנשיא השמיני.