על פי סקר של ה-CDC (סוכנות הבריאות האמריקאית) שפורסם ב-2016, במהלך 15 השנים האחרונות חלה עליה של 63% במקרי ההתאבדות של נשות המילניום השלישי בגילאי 45 עד 65, ובילדות בנות 10 עד 14, ששיעור ההתאבדויות בקרבן עלה בכ-200%.
עוד באון לייף:
- הנקמות הכי יצירתיות של נשים שנבגדו
- נשים וקעקועים: אקט חתרני או עוד כניעה למיינסטרים?
- פדופילים: מתי נטפל גם בהם ולא רק בקרבנות שלהם?
נראה כי משאלת המוות של נשים בקבוצות הסיכון הראשונה נובעת בין השאר מקשיי קיומן בעידן שבו התווספה לקריירה הנשית המסורתית (רעיה תומכת / אם מסורה / עקרת בית פדנטית), קריירה משעבדת נוספת. החירות לצאת מבין כותלי הבית פתחה בפנינו אפשרויות רבות וביניהן הפריווילגיה להרגיש שנכשלנו בשני תחומים בו זמנית (!). ההבטחות הכוזבות לשחרור מעולו של הארכיטיפ הנשי לטובת הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, גורמות לרבות וטובות להתאכזב מהישגיהן המקצועיים בגיל צעיר יחסית, ובא בעת להרגיש כי הן מאכזבות את סביבתן הקרובה ובפרט את ילדיהן.
הלחץ החברתי להצליח מהר ולהתבגר לאט והתכתיב החרישי הקובע כי בשלב מסוים בחייה של אישה, מאוחר מדי להתקדם או להתחיל מחדש, להשתנות, להזדיין וליהנות, הפכו את גיל 45 לגיליוטינה. אם אנחנו יוצאות מהמשחק בגיל הזה, מה באמת אנחנו אמורות לעשות עם עצמנו במשך 40 שנות חיינו הבאות מלבד למצוא קורת עץ יציבה, ללמוד איך עושים קשר דייגים ביוטיוב ולגמור עם זה?
מה כבר נשאר לנו לעשות אחרי גיל 45? צילום: shutterstock
נשים שנמצאות בשיא פריחתן ונשיותן מבחינת תפיסתן העצמית, עדיין נתפסות על ידי החברה ככאלו שנרקבו ויצאו ממחזור הנשים. במקביל, הואץ התהליך ההפוך בו נשים צעירות ממש – יותר ויותר נתפסות ותופסות את עצמן כשיא הנשיות על אף היעדרה של קורלציה מוכחת בין בשלות חיצונית ובוסר נפשי.
תיאוריית אובדן הילדות של ניל פוסטמן נכתבה לפני כ-35 שנה והופכת רלוונטית יותר ויותר עם הגיל. כפי שניבא פוסטמן, פערי הדורות וההבחנה בין מבוגרים לילדים היטשטשו. כיום ילדות בנות 10 יודעות מה זה "אנאלי" ומתלבשות, מתאפרות וחושבות שהן חושבות כמו נשים בוגרות. לכשיתבגרו, ינסו אותן בנות, להישאר צעירות לנצח או למצוא קורת עץ יציבה וללמוד איך עושים קשר דייגים ביוטיוב. כולנו צורכות את אותם מוצרים, צופות באותן סדרות, אוהבות את אותם שירים ורודפות אחר אותו אידאל נשי שאינו בר השגה באף גיל ללא פוטושופ והפרעת אכילה. ילדות שזה עתה "הפכו לנשים" עושות מאמצים כבירים על מנת להיראות בוגרות וסקסיות יותר, בעוד נשים בוגרות משתמשות בכל האמצעים העומדים לרשותן בחוק וקצת מעבר, בניסיון להיראות צעירות וסקסיות יותר.
בקרב גברים אמריקאים, מהווים בני ה-75 ומעלה את קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר להתאבדות, על אף שהם בכל מקרה מתים באופן טבעי בגיל 77 בממוצע. נשים לעומת זאת, חיות עד גיל 81 בממוצע אך מתאבדות באביב ובסתיו – מעגל הפריון הנשי – בגילאי 10 עד 14, עם קבלת המחזור החודשי וכשהן מתחילות להוות אובייקט מיני, ושוב בגילאי 45 עד 65, עם ברכת הגומל וכשהן מפסיקות להיתפס כאובייקט מיני. השינויים הפיזיים בתקופות מעבר אלו אמורים להיתרגם לכללי התנהגות וזהות נשית חדשה, שאינה תמיד מסונכרנת עם האופן שבו אנו תופסות את עצמנו. אפשר להתנחם בכך שלפני הפיכתנו ואחרי שפג תוקפנו כנשים מבחינת החברה, אנו יכולות לעשות מה שבזין שלנו.
מצליחים להתאבד פי 3 מנשים. צילום אילוסטרציה: shutterstock
בסך הכל נראה כי חלה עליה של כ-45% בשיעור הנשים שהתאבדו בין השנים 1999 ל-2014 וכי הפער בין שיעורי ההתאבדות בין המינים החל להצטמצם. ובכל זאת, למרות השאיפה לחפיפה מושלמת בין מספר הנשים והגברים המשתלשלים מתקרת הזכוכית, גברים עדיין מהווים כ-75% מכלל המתאבדים ברוב ארצות העולם. כמו כן עדיין בולטת א-סימטריה תמוהה בין מספר הניסיונות למספר ההתאבדויות של גברים ונשים, כאשר נשים מנסות להתאבד פי שלוש מגברים וגברים עומדים במטלה "כמו גברים" פי שלוש מנשים. השד המגדרי שב ועולה ודורש להכריע אם מקורם של פערים אלו בזירת האובדניות טמונים בתרבות או בביולוגיה האנושית.
שינויים הורמונליים בגילאים האמורים עלולים לעורר מני פאקים נפשיים בנשים, אך אל לנו לשים יותר מדי משקל על השפעתם על פונקציות כמו דיכאון בנשים בריאות (מבחינה גופנית). כך לדוגמה, על פי המחקרים, ההערכה היא כי אחד מכל חמישה אבות טריים לוקים בדיכאון אחרי לידה על אף שהם אינם סובלים משינויים הורמונליים. עבור 15% מהיולדות הטריות הסובלות מהבעיה, טיפול הורמונלי כלל לא עזר. נראה כי הלגיטימציה לבקש עזרה מהווה מרכיב מכריע ב-"חוסר הצלחתן" של נשים בתחום ההתאבדות. לא מדובר באינסטינקט נשי מולד לשימור עצמי שכן בסין לדוגמה, לנשים אובדניות יש יתרון של 40% על גברים. בפפואה ניו גיני, מקאו וגיאנה הצרפתית, שיעור הנשים שהתאבדו גבוה מזה של הגברים, ובקניה ואיי סיישל הגיע משכבר השוויון המגדרי המיוחל. במערב הפרוע, נראה כי ההבדלים בשיטות ואחוזי ההצלחה של גברים ונשים הבוחרים במוות, אינם מנותקים מתפקידי המגדר שהוקצו להם בעודם בחיים.
תמיד היה משהו קסום בחולשה של המין החלש, מהיפיפייה הק?ט?טו?נ?ית ועד מרילין מונרו. כיוון שתמיד נחשבנו ללא יציבות מבחינה נפשית, נשים תמיד היו רשאיות להיות שבריריות, להתפרק, לבכות ולקבל תמיכה מבלי שיתפסו כ-"פחות נשיות". בנוסף, מחקרים מראים כי נשים דואגות לטפח את נשיותן ולשמור על מראה אלגנטי גם בשעת מצוקתן הגדולה ביותר, ורק מקצתן הורסות את המייקאפ עם כדור לפנים. גם הערכתן של נשים לקושי הרב שבהסרת תאים אפורים ושאר כתמים ממשטחים בהירים, גורמת להן להעדיף מוות נקי. אולם מאחר ולוקח לכדורים ורעלים שונים זמן רב להשפיע, עולה הסיכוי של נשים להימצא ולהינצל או להתחרט ולהזעיק עזרה.
סיכוי גבוה יותר להזעיק עזרה. צילום אילוסטרציה: shutterstock
תפיסות המגדר ההפוכות לגבי המין החזק גורמות לביטויים של חולשה וחוסר אונים לסמן אותם כ-"נקבות". שימושם באמצעים קטלניים "בטוחים" מבטיח כי יימנעו מכישלון שיחשוף אותם בקלקלתם. מאחר ואיןדבר נשי יותר מהנואשות למישהו שיושיע אותך, מרבית הגברים נמנעים מפניה לטיפול ופורקים את תסכולם בהתקפי זעם, שתייה מופרזת, סמים קשים והומור ב?המי המוכיח כי הם עדיין "גברים" – פורקן שהופך מקובל פחות ופחות בעידן הפוליטיקל קורקטנס. כחברה שחטאה לנשים מראשיתה, איננו מעוניינות לשמוע על קשיי הקיום הגברי, בפרט על אלו שחוטאים לסטריאוטיפ החברתי שלמדנו לאהוב לשנוא, ובפרט לדימוי הפמיניסטי-רדיקלי של גבריות מקרבנת, חסרת רגישות ורגשות. גברים היסטריים, הופכים את מלחמתנו בפטריארכיה ובפרט בגבר הלבן, למורכבת יותר. מאחר וכה רבות מאתנו שרויות בדיכאון אובדני, מוטב כי לא נתדרדר לזוטות.
ב-2016 פורסמו גם נתוני משרד הבריאות על התאבדויות בישראל בשלושת העשורים האחרונים (מ-1999). היהודי תמיד פרח בעתות מצוקה וכנראה שמסיבה זו שיעור ההתאבדות של גברים ונשים בכל קבוצות הגיל כאן בבית השחי של העולם, נמוך בהשוואה למרבית מדינות אירופה וארה"ב, ופוחת מדי שנה.