השעון צלצל. שש בבוקר. התבוננתי בשעון כשעין אחת עצומה והשניה במרווח הקטן ביותר האפשרי כדי לוודא שאכן הגיעה השעה לקום. ליד השעון היה מונח לו הספר החדש שלי. ספר הביכורים. קרבתי אותו אלי. "בוקר טוב" לחשתי לו.
"זה בוקר זה? חרא של בוקר. מה טוב בו?" השיב לי הספר.
"למה ככה? לא יפה לדבר בשפה כזו. אתה ספר ילדים, אתה יודע…" ניסיתי לעודד אותו.
"לקחתי סיכון. אני יודע. ללכת עם סופר מתחיל. הימרתי. הייתי יכול לבחור כל אחד אחר. בחרתי בך.. מה יצא לי מזה? חברים שלי נמצאים על השולחנות המרכזיים, זוכים בפרסים. בן דוד שלי כל היום ישן בספריית פיג'מה. רק אני במאבק הישרדות. תתעורר. תתאמץ קצת". הוא המשיך והתריס.
"אני מתאמץ. בחיי" עניתי לו. "כל החברים שלי כבר קוראים אותך לילדים. אוהבים אותך. כותבים עליך.. ההורים שלי משתגעים אחריך. בעבודה שלי הפכת להיות סלב."
"כולם קוראי חינם" הוא המשיך בשלו. "אין לי קוראים אמיתיים. אפילו במבצעים אני לא נמצא. בחנויותת אני מפוזר בבודדים. במדפים העליונים. לא שומעים עליי. לא קונים אותי. הגיע הזמן למעשה. תהיה אקטיבי".
שמתי אותו בתיק. יצאנו למסע בחנויות הספרים. הגענו לסטימצקי א'.
"שלום" פניתי למוכר. "כתבתי ספר לילדים. ספר ביכורים. מקבל ביקורות טובות. תרצה לראות?? להתרשם?"
"בוודאי" הוא אמר. "תראה לי אותו. אבדוק". הוא הביט בספר. העביר את קורא הקודים מעל כריכתוו האחורית של הספר. בינתיים התחלתי לשאת את המונולוג שעליו חזרתי למול המראה עשרות פעמים: "זהו ספר ילדים שנכתב במיוחד עבור הילדים אך מעביר מסרים סמויים גם להורים. יש בו מספר מוטיבים מרכזיים והמלווה באיורים המדגישים…". הוא לפתע קטע אותי.
"תראה…" הוא אמר. "הספר לא נמצא בחנות כרגע".
"אתה יכול להזמין?" שאלתי.
"זה רק מנהל החנות. הוא בחו"ל. נראה לי שאין בעיה. תחזור בשבוע הבא. אתה יודע שהוא לא נמצאא במבצעים?".
הגענו לצומת ספרים א'.
"שלום" פניתי למוכרת. "כתבתי ספר ילדים. אני גר כאן קרוב. הוא הגיע אליכם במקרה?"
היא בדקה במחשב. עיניה קרנו לפתע. "כן, יש עותק אחד. רוצה לראות?".
הלכנו לכוון המדפים האחוריים. "זה אמור להיות כאן" היא אמרה. "חכה רגע. אולי התבלבלו בשם. בואא נסתכל במדף השני. תגיד, איך נראה הספר? תוציא אותו רגע. יעזור לי אם אדע איך הוא נראה. בוא תעזור גם אתה. אלה המדפים. רגע. הגיעו קונים נוספים. תסתכל. זה בטוח כאן. מייד חוזרת".
הגענו לסצימצקי ב'.
"שלום" פניתי למוכרת. "הגיע אליכם הספר שלי? ספר ביכורים. מקבל ביקורות מצוינות".
"הוא במבצעים?" היא שאלה.
"לא" עניתי מבויש.
"אנחנו חנות בוטיק. מחזיקים רק ספרים במבצעים. אין לנו מקום לספרים שלא הצליחו להיכנסס למבצעים".
"איך נכנסים למבצעים?" שאלתי.
"אם הרבה קונים את הספר יכניסו אותו למבצעים". היא ענתה.
"ואיך יקנו אם לא יהיה במבצעים?" השבתי לה.
"בחנויות אחרות. אנחנו חנות בוטיק. עוד משהו?"
הגענו לצומת ספרים ב'.
"שלום" פניתי למוכר. "אני רוצה להזמין עשרה עותקים של הספר שלי".
"אין בעיה" ענה המוכר.
"איפה תשמור את הספרים עד שאגיע?" שאלתי אותו.
"עותק אחד על המדף. השאר במחסן. הוא לא במבצעים, אתה יודע…".
התיישבנו בבית הקפה הסמוך. הוצאתי אותו מהתיק. התבוננתי בו. "זו קונספירציה" הוא אמר לי. "אל תאמין להם. זה המפוזר מכפר אזר. הוא מפחד ממתחרים. הוא שמע עלי. יודע שאם רק אגיע למבצעים אכסח לו את הצורה. יהיו לו נדודי שינה בגללי. תדע לך- הוא לא באמת מבולבל. עושה את עצמו. נראה לך שמישהו יכול לעלות לקרון רכבת לא מחובר? זה לא הגיוני. ומה יש לו עם הערדליים? הוא שורד רק בגלל שהוא חבר של אלון עם הבלון האדום. בגלל זה שמים אותו תמיד ליד מעשה בחמישה בלונים. רואים אותו ומתבלבלים. הוא מומחה בבילבולים המפוזר הזה. זה המקצוע שלו. סוציומאט".
"אל תתבאס" אמרתי לו. "אנחנו מנסים. שבוע הבא אקרא אותך בגן הילדים. עוד שבועיים בספרייה העירונית. לאט לאט. אל תדאג".
"אני גוסס, אתה לא מבין?" הוא הגביר את קולו. "למה בחרתי אותך, למה? יכולתי לבחור באתגר קרת.. הוא היה מקריא אותי בהיכל התרבות, בקאמרי. הייתי זוכה לחיי נצח. ועכשיו, גן ילדים אתה מציע לי. כמו כוסות רוח למת. מה רציתי בסך הכל? אני ספר ילדים צנוע, מנוקד, מאויר. אין לי דרישות של ספר מתבגר. בסך הכל מבצעים. אפילו במבצעים אתה לא מצליח לשים אותי".
דמעות החלו לזלוג לו. פחדתי שהבכי שלו ירטיב לו את הדפים. חיבקתי אותו. יבשתי אותו.
"אני אוהב אותך הכי בעולם" אמרתי לו. "אתה גבר גבר. המפוזר קטן עליך. אנחנו נראה לו".
חזרתי הביתה. בערב השכבתי את בתי הקטנה. "נמאס לי כל ערב לשמוע את אותו סיפור" היא אמרה.
"מה את רוצה?" שאלתי, נעלב.
"המפוזר מכפר אזר" היא אמרה.
"לא מוצא אותו" השבתי לה, בלי באמת לבדוק.
"הוא ליד מעשה בחמישה בלונים" היא אמרה.