מה עושים כשפוגשים קניבל?

מאחר וזהו פוסט ראשון אכתוב כמה מילים כהקדמה לאלו שיבואו. אני "מבלה" הרבה שבועות בשנה בדרכים במקומות שונים ולעיתים משונים בעולם.

מי שעקב מעט אחרי מעלליי בעבר אולי ראה שהם הניבו סדרות טלויזיוניות כמו "כיצד חציתי את אירופה ב ? 100 דולר" או "מסביב לעולם ב ? 80 דולר" וגם המון כתבות תיירותיות שפרסמתי במגוון של עיתונים ומגזינים. אבל המעטתי לכתוב על אנשים.

 

 

ובסופו של עניין ויום, אחרי עוד אתר ועוד מקום, אין כמו מפגש טוב עם מישהו מעניין. זה יכול להיות בעל אדמות הודי שמן ורווי עונג בנסיעה ברכבת, זאת יכולה להיות הילרית בפיליפינים, שאמאנית בגווטמלה, מורה בדרום מאלאווי ממוצא מוסלמי ? יהודי, ברמן מטורף בריגה, אינדיאני שיכור בקנדה ועוד ועוד. כל אחד מהם, אם נוצר איזה דבק, נהיה איזה קליק, טוב או רע, משאיר חותם או סיפור שמחפש לו את המקום והזמן לצאת.

 

 

פגישה ראשונה (מייק עם הקרחת משמאל)

 

אחד מהאנשים יוצאי הדופן ביותר שפגשתי בשנים האחרונות ועדיין אני שומר איתם על קשר הוא מייק (מיכאל) יון, בלוגר ועיתונאי עצמאי ששהה שלוש שנים בעירק וזאת השנה השנייה שלו באפגניסטאן.

 

ההיכרות שלי עם מייק החלה ב-2004, בהודו, באותה עת עסקתי באיתור וחיפוש אחר צעיר ישראלי שנעלם. הייתי באותם ימים בעיר ההודית הקטנה והנעימה רישיקש, ובערבים, אחרי כיתותי רגליים אינסופיים ביום, הייתי יושב בבתי הקפה הקטנים שכה חביבים על תרמילאים וגם על נוסעים כמוני ומנסה לדלות מידע מישראלים שיעזור לי בפתרון ההיעלמות.

 

אחת מאותן צעירות שתיחקרתי סיפרה לי על בחור צעיר אמריקני שמסתובב ומחפש דווקא אמריקני מאוד מסויים. למחרת פגשתי את מייק והצעתי לו באופן הכי ספונטני להצטרף לחיפוש שלי. באותם ימים בעיקר סרקתי את אזור הגאנגס הצפוני, ומייק עסק באותה עת בחיפוש אחר קניבל אמריקאי בשם גארי סטיבנסון, שהצטרף לאגהורי.

 

וככה הוא נראה אחרי השינוי שעבר (צילום: יגאל צור)

 

 

 

מייק הורג חייל – ויוצא זכאי

 

 

אגהורי הינם קאסטת מתבודדים יוצאת דופן, אשר לרוב ניתן לראות אותם ליד נהר הגאנגס. הטקסים הטאנטריים שלהם, פוגעים מאוד בחוקי הטומאה והטהרה שכה חביבים על ההודים ולכן יצא שמם לשמצה. אצל האגהורי אין שום דבר שנחשב טמא. אומרים עליהם שהם אוכלים נבלות ובשר אדם ? וראיתי אותם עושים את זה. גארי סטיבנסון האמריקני ניצל עובדה זאת כדי לטפח את הטעם הקניבאלי שלו. מי שרוצה לקרוא עליו יכול כאן.

 

במהלך הימים שבילינו ביחד פרש לפני מייק סיפור חיים יוצא דופן. כמו רבים אחרים הוא התגייס לצבא כדי להגיע לקולג', הגיע ליחידת הקומנדו של "הכומתות הירוקות", והיה מוצב בעיקר באירופה.

 בקטטת ברים הרג מייק חייל מיחידה אחרת. הוא הועמד לדין ויצא זכאי, ובספר שכתב על עירק התייחס לפרשה וכתב שהחשיפה שהיא גררה הביאה אותו להבין את כוחה של התקשורת.

 

סגנון כמעט ברוטאלי (צילום: יגאל צור)

 

מייק עבר תהליך מרתק של מעבר מחייל לעיתונאי. הוא היה עסוק בכתיבת  הסיפור האישי שלו כאשר שניים מחבריו נהרגו בעירק בהפרש של ימים. מקריאת רשמים בעיתונות הוא חש שאמריקה מפסידה את המלחמה. באותה עת חברים שלו בצבא העלו טענות שהתקשורת איננה מספרת את מלוא הסיפור. הוא החליט לא לקחת צד בסכסוך הזה אלא לצאת לעירק, לחבור לכוחות, ולספר ללא משוא פנים. מאחר והייתי בעירק ועם הצבא האמריקני בעת המלחמה ב ? 2003, זה היה עוד צד שחיבר אותנו.

 

מייק מכסה את עלות העבודה העיתונאית שלו מתרומות, אותן הוא משיג באמצעות פנייה ישירה אל הקוראים בבלוג שלו. אל השיטה הזו הוא הגיע רק אחרי חודשים של שהייה בשטח ופרסום פוסטים וצילומים. כשהכרתי אותו הוא צילם במצלמת כיס קטנה. מאז הפך לצלם מדהים.

 

אני ממשיך לקרוא את הבלוג שלו לא רק בגלל שהוא חבר אלא לאור הסגנון הישיר, כמעט ברוטאלי, בתיאור מצבים ודמויות. סגנון שיכול להקפיץ את הקורא שהתרגל לחממה של תקשורת מעונבת, מתוחכמת ופרשנית בעיקרה. העובדה שהוא מרבה בפרטים פיזיים של שטח, של אנשים ושל אירועים מחזירה לכתיבה העיתונאית סוג של אותנטיות, רעננות וחיספוס. הוא בעיקר מדבר בגובה העיניים.

אפשר לקרוא את מייק כאן

תגובות (0)
הוסף תגובה