מי שמכיר אותי יודע שאני שטוטניק מוצהר. אני נוסע למקומות מסוכנים, ועושה סרטים במקומות רחוקים, אני משתדל לשרוף את נר החיים משני קצותיו. בין היתר אני גם כותב מדורים על התנסויות שהיו לי מסביב לעולם בתיבול של הרבה הומור, בנושאים כמו – סקס, אהבה, סטוצים, התנסויות רוחניות, ועוד. הכתבות מטרגטות את כל טווח הגילאים, חלקן מצחיקות, חלקן רציניות. הפעם אני רוצה לגעת בנושא שנוגע לכולם: מה ההבדל בין בדידות ללבדות?
כל כך הרבה אנשים נמצאים בכאב עצום מפני שהם לבד, מרבית הרווקים והגרושים נמצאים תחת האשליה שלהיות עם בן זוג "ישלים" אותם ויעשה אותם מאושרים. זוהי תחבולה של השכל, תעלול, וזה נוצר משום שאנחנו מתבלבלים בין בדידות ללבדות. חשוב לעשות את ההבחנה: בדידות קשורה בעצב, לבדות קשורה באושר, אדם יכול להיות לבד ולהיות הכי מאושר.
הדרך שבה מגדלים ילדים היא הסיבה לכל האומללות הזאת. אף ילד אינו מקובל כמו שהוא. הוא מקבל תגמול על כך שהוא הולך בדרך של ההורים, המורים, המבוגרים. דרכים אלה עלולות להיות בניגוד לטבע שלו, משום שההנחיות האלה לא הגיעו ממנו ולא יועדו לו. מישהו לפני חמשת אלפים שנה יצר את העקרונות האלה, ועדיין משתמשים בהם לגידול ילדים. באופן טבעי, כל ילד מוסת ממקומו הטבעי. הוא לא עצמו, הוא מישהו אחר. המישהו האחר הזה ניתן לכם על ידי החברה, על ידי האחרים. אז כאשר אתה בודד, ואין אף אחד שיכתיב לך, אתה פשוט נרגע אל הטבע שלך. אין צורך להציג שום דבר, משום שאין אף אחד שרואה. אך הרגיעה הזאת אל הטבע האמיתי שלך יוצרת בך תחושת אשמה משום שאתה הולך נגד ההורים שלך, נגד הרבנים, נגד החברה, והם אמרו לך שאתה כשלעצמך אינך כמו שצריך, ואתה קיבלת את זה. זה הפך להיות דבר שמותנה בתוכך, כל מה שאתה עושה לבדך תמיד מוקע, וכל מה שאתה עושה זה לעקוב אחרי אחרים, אתה תמיד מקבל שבחים.
בלבדות שלך אין שם אף אחד אחר. באופן טבעי אתה לא צריך לשחק, אתה לא צריך להיות צבוע. אתה פשוט נרגע אל מה שאתה; אבל הראש מלא בזבל שניתן לך על ידי האחרים. כך שבשעה שאתה עם אחרים, האחרים מכתיבים לך; וכשאתה לבד, השכל, שנוצר על ידי האחרים גורם לך להרגיש מכוער, אשם, חסר ערך. לכן אנשים לא רוצים להיות לבד. הם תמיד רוצים להיות עם מישהו אחר, מכיוון שעם מישהו אחר הם לא יוכלו להירגע אל הטבע שלהם. הנוכחות של האחר שומרת אותם במתח. האחר שם, שופט כל רגע, כל פעולה, כל מחווה שאתה עומד לעשות. אנשים זקוקים לקהל. זוהי הסיבה הפסיכולוגית שהם תמיד רוצים להשתייך להינדואיזם, לנצרות, לאסלאם, לארץ זו, לארץ אחרת, לגזע הזה, לגזע האחר. אפילו אם זה לא מספיק הם יוצרים מועדוני רוטרי, מועדוני אריות. הם לא יכולים להיות לבד. הם חייבים להיות מוקפים באנשים כל הזמן. רק אז הם יכולים לשמור את המתח חי, את המשחק חי. בקהל הם אינם יכולים להיות עצמם. לבד? ממה אתם מפחדים? להיות לבד זו אחת מהחוויות היפות ביותר. אתה לא עוד מוטרד מהאחרים; אתה לא עוד מאלץ את עצמך לעשות משהו שמצפים ממך. לבד אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה לעשות. אתה יכול להרגיש מה שאתה רוצה להרגיש. כל מה שאתה צריך מנותק מהשכל.
אושו אמר: "השכל שלכם הוא לא השכל שלכם. השכל שלכם הוא פשוט סוכן של ההמון לו אתם שייכים. הוא לא נותן לכם שרות. הוא עומד לרשות ההמון. ההמון שם בשכל שלכם בלש שהולך לאלץ אתכם, אפילו אם אתם לבד, להתנהג בהתאם לכללים. כל הסוד הוא לצפות בשכל; להרשות לטבע שלך ולומר לשכל בבירור, "אתה לא שלי. באתי לעולם בלעדיך. אתה ניתנת לי מאוחר יותר על ידי החינוך. אתה משהו זר, אתה לא חלק מהטבע שלי. אז לפחות כשאני לבד, עזוב אותי בשקט". אנשים רבים מרגישים שמחים שהם בחברה של אנשים אחרים ואומללים כשהם לבד, אך חשוב להבין שזוהי לא שמחה, זוהי אשלייה של שמחה, משום שהראש שלך מכוונן לאחרים. כשהם לבד גם הם בצרה בדיוק כמוך. אז ביחד יש הרמוניה מסוימת בראש, וההרמוניה הזאת נותנת לך תחושה של אושר, אבל התחושה הזאת מאד שיטחית, אין לה שורשים. אם אתה לא יכול להיות מאושר בלבדות המלאה שלך, זכור שכל דבר ששבת עליו כאושר, הוא רק רמיה. ברגע שזה ברור, זה לא קשה לעשות את זה. מצא זמן ? אפילו כמה דקות, מידי פעם ? פשוט להיות לבד.בהתחלה תהיה אומלל, משום שלא יהיה שם אף אחד לומר לך כמה אתה יפה, איזה אומנות מדהימה אתה. אין אף אחד, רק שקט מסביבך. אבל קצת סבלנות, ומעט מודעות שלא להזדהות עם הראש, יביא לך מהפכה גדולה אשר תיצור בתוכך סינכרוניזציה עם הקיום, עם הטבע האמיתי שלך, עם היקום. זכור שאושר הוא החומר ממנו עשוי היקום, וכאשר אתה מתכוונן על אותו התדר של היקום באופן טבעי האושר יציף אותך.
אשאיר אתכם עם זה: אם אתה עצוב הנח לבכי לבוא לידי ביטוי – רגש שלא בא לידי ביטוי מודחק. אם הדמעות נמצאות שם יהיה להן היופי שלהן, יהיה בהם שיר אתה לא צריך לכפות כל שיר עליהן, הן עצמן יהיו מתוך עליצות מתוך סיפוק לא מתוך עצבות. ואם השיר מתפרץ הוא אינו כנגד הדמעות. ייאוש הוא פשוט הביטוי של עליצותך – לא נגד משהו, הוא פשוט הפריחה של הווייתך, הוא לא שלילי או חיובי – הוא קיומי. כאשר אתה מרגיש צורך לבכות תבכה, כשאתה רוצה לצחוק תצחק, לעולם אל תדחיק מכיוון שבהדחקה אתה פוצע את התודעה שלך, אתה אונס את ההוויה שלך. הייה אמיתי עם עצמך.
שי זדה