טיפול לעומת אימון – חוויות אישיות
מאת דולי חותם
כשהייתי ילדה, היה חדר אחד בבית שהיה מיועד לפציינטים. "זה חדר טיפולים", הייתי מסבירה לחבריי הסקרנים. חדר זה כונה על ידי בני הבית "חדר מסירו?ת הנפש". בחדר הייתה ספריה מכובדת ובה ספרים בשפות שונות, חלקם במספר כרכים, ספה ועליה שטיחון רך לרגלי המטופלים, וכן ערימת ציפיות נקיות וריחניות, המצפות את הכרית תחת ראשיהם של המטופלים. בנוסף, היו שתי כורסות עור יפות, וביניהן שולחן קטן שעליו קופסת ממחטות נייר. תאורה רכה האירה את החדר, ומספר תמונות שמן היו תלויות על הקיר.
חלק מהמטופלים היו מגיעים לטיפול פסיכואנליטי, והיו שוכבים על הספה בעוד אמי, המטפלת, הייתה יושבת על כורסת עור למראשותיהם, מאזינה לדבריהם. חלק אחר מהמטופלים היה מגיע לטיפול דינאמי שהיה מתרחש בעודם ישובים על כורסאות. בשעה עגולה היה נשמע צלצול בדלת. זה היה האות עבורנו, בני הבית האחרים, להיכנס לחדר שלנו ולסגור אחרינו את הדלת כדי לשמור על פרטיות הפציינט שהגיע. לפעמים, היינו שומעים קולות עמומים עולים מחדר הטיפולים, אך מעולם לא שמענו מילים ממש. למרות שידעתי שישנם אנשים שמגיעים והולכים, לא חשתי סקרנות עזה לראות אותם, וקיבלתי כמובן מאליו את חשאיות המפגשים.
לקראת המשך המאמר: טיפול לעומת אימון – חוויות אישיות