אנחנו בעיצומה של עונת הדתיים בטלוויזיה. מתי בדיוק היא נפתחה? אין לדעת, אבל בשנתיים האחרונות סדרות הכולות כיפה, שיחות עם אלוהים ואת דן שפירא נהיו תו התקן הישראלי לאיכות.
כבר היו לנו דתיים לייט רווקים וחרמנים ב"סרוגים", הייתה לנו אהבה בלתי אפשרית בין שני עולמות מנוגדים ב"מרחק נגיעה" ואפילו דתי רקדן, אה-לה בילי אליוט, ב"חיים אחרים", ועכשיו הגיע תורם של… אה, טוב, עוד דתיים.
והפעם – קבוצת חרדים לשעבר הנמלטים מציפורניה הארוכות של הדת ומחפשים מפלט תחת כנפיה של האם והאחות האולטימטיבית – יונה אליאן. בדירת מפלט מעופשת, בין פחים וכניסות אחוריות, הם מסתתרים מאברכים שחורים. הם מעשנים, מזיינים, אם יש להם קצת מזל, ובעיקר נזכרים בערגה בימים בהם הם היו ? רגע, חכו לזה ? ניחשתם, דתיים!
צילום: ינאי יחיאל
עוד מאותו דבר
מה יש בסדרת דרמה ראויה שהופך אותה למוצלחת? כמובן שתסריט חזק ומדויק, שחקנים עם מנעד הבעה שמאפשר להם להעביר רגש, בימוי הגון, והכי חשוב ? אותו מרכיב סודי והפכפך, ללא שם, שנועץ את הדרמה והופך לצופה את הקרביים. מה יש בסדרה "סימני שאלה"? נדמה כי הכל וכלום בעת ובעונה אחת. הסדרה מאוד מהוקצעת ו"נכונה". הדיאלוגים פחות או יותר אמינים, הצילום אותנטי, המשחק (להוציא את יון תומרקין, שככל הנראה את מרבית הטקסט הקריא מטלפרומפטר) סביר.
מה אין בה? רגש, וסדרת דרמה בלי רגש זה כמו מת מהלך. וזה לא שהם לא ניסו. הכפתורים בהחלט נלחצו במקומות הנכונים אבל בסוף החולה מת.
כשאיתי תורג'מן יושב מול הטלוויזיה (מה שמסתמן כפעילות קבועה של הדמות) וצופה בתמונות מחרידות של אלפי הרוגים מהאסון בהאיטי הוא מבין כי חייו ריקים מתוכן, ולעשן כל היום באנגים, בתקווה שרוח אלוהים תרחף ממעל, זה מספיק רק לדמויות מצוירות. הוא מביט ובוכה לעצמו, כשברקע חבריו, הדתיים לשעבר, עושים שישו ושימחו. קאט. יש סצנה. זה מרגש, זה נוגע וזה מדויק. אבל לא.
מסורת עברית ושמה "בואו נהרוג רגע"
במסורת המנהג העברי העתיק "בואו נהרוג את הרגע", גם כאן התעקשו להמשיך את הסצנה שלוש דקות יותר מדי ובמקום לקבל רגש נקי, טהור, נטול הסברים, קיבלנו את יונה אליאן מטיפה לדמותו של תורג'מן קצת תורה ובעיקר מסבירה לצופים מה ראינו עכשיו.
מלבד הבעיה האקוטית של חוסר הרגש ישנה בעיה חמורה נוספת – הסדרה נראת בדיוק כמו כל מה שראינו עד עכשיו. הפרק נפתח בהגעתו של אהרון, בורח טרי בשאלה, המגיע לדירת המסתור ומגלה עוד כמוהו רק יותר מבוגרים. אנחנו חוזים בקצת נוף תל אביבי פרובוקטיבי, כקונטרסט לפנימיות השמרנית (באותה מידה בדיוק זה יכול להיות נוף ירושלמי שמרני, כניגוד לסערה הפרובוקטיבית שבפנים), קצת חרדים/דתיים בשביל להיות כמו כולם, קצת סמים בלייב כדי להיות בועטים ומגניבים וקצת מתח ואלימות, כי כולנו רוצים להיות קצת טרנטינו.
על כל אלה נוסיף כמה קלישאות בלתי נמנעות – חרדים מפחדים מכלבים, חרדים לשעבר מפחדים מחרדים אחרים וחרדים באופן כללי מפחדים מיונה אליאן, נערבב קצת נגיעות של אידיש בשביל הפולקלור והצבע, וקיבלנו את הפרק הראשון של "סימני שאלה".
או שמא זהו הפרק האחרון של "סרוגים"? או אולי בכלל התבלבלתי ואני בעיצומה של "מעורב ירושלמי"? מה שבטוח אני משועממת. ומסתכלת בשעון. ואבוי, חלפו רק 12 דקות.
יצאתם פרווה
העולם הטלוויזיוני מסביב לישראל הולך ומתפתח בצעדי ענק. סדרות דרמה בחו"ל הולכות ותופסות בשנים האחרונות את מקומו של הקולנוע. הן נועזות, בועטות, מביאות עולם שלם המורכב מפרטי פרטים מדויקים, אמינים ומרגשים. אומנות. אז למה רק אצלנו בלבנט הכל חוזר חלילה? סדרה אחרי סדרה נראית כמו שכפול של קודמתה, ראית אחת ראית את כולן.
נכון, הפרק הראשון בכל סדרה הוא תמיד בעייתי – צריך להציג את הדמויות בלי לשעמם, צריך למשוך את הצופה בלי לעייף, צריך לסקרן בלי להאכיל בכפית. אכן, מורכב. והפרק הראשון של "סימני שאלה" לא מצליח לעמוד במשימה הקשה. יש לו סקס אפיל של ציפורן חודרנית ועלילה מייגעת, ובעיקר חסר לו אותו מרכיב הסודי. למרות הפוטנציאל הגלום בו, הוא היה, למרבה האירוניה, סתם פרווה.
סימני שאלה, ערוץ 2, רשת ימי שני ב-22:00