גם אני ניסיתי לגדל את בני ללא חיתולים, וגם אני מצאתי את עצמי, ועדיין מוצאת את עצמי חוטאת לעיתים בלקיחת אחריות על צרכיו וגם באכזבה ממנו כשאינו מקשיב לי .
קורה שאני יודעת שהוא צריך פיפי אך הוא לא מסכים לשבת על הסיר, וחצי דקה אחר כך
משתין על המגירות במטבח… אני מוצאת את עצמי מבטאת את אכזבתי, ובכך מכניסה אלמנט של מאבק כוח למערכת היחסים בינינו .
אני מסכימה שקיים קושי להתאים את השיטה של גידול ללא חיתולים לאורח חיינו, ושהסימנים העיקריים שניתן לקלוט מהתינוק הם בשעה שהוא נמצא עלינו במנשא בתקופת טרום הזחילה .
בגלל היותי חפיפניקית מעולם לא ניסיתי להשתמש בשיטה באופן גורף. חלק גדול מהזמן הילד היה עירום , אך אם השכבתי אותו על מזרן , בזמן שהיה קר, או בזמן ששהינו בבתים של אחרים חיתלתי אותו. מראש השימוש בשיטה היה חלקי .
ולמרות זאת חשוב לי לציין יתרון של השיטה שהיה משמעותי לי מאוד:
אחד התהליכים שאני מנסה ללמוד מחדש בשנים האחרונות הוא להקשיב לעצמי . גיליתי שזה לא דבר מובן מאליו, ומרוב התניות שאספתי במהלך השנים לגמרי לא ברור לי מה אני באמת רוצה . בתוך ההקשבה העצמית אני מייחסת חשיבות לתחושות הבטן, לאינטואיציה, גם זה כלי שאיבדתי במידה רבה.
במהלך יישום שיטת בלי חיתולים , גיליתי פעמים רבות שללא סימן מוגדר מהתינוק אני יודעת שהוא צריך . לעיתים הייתי קשובה לתחושה הזאת ולעיתים לא , אך מצאתי עצמי משתהה לנוכח תחושת הבטן הנכונה . כאשר אנשים שאלו אותי לפי מה אני יודעת שהוא צריך לא יכולתי לתאר סימן פיסי כלשהו , "אני פשוט יודעת"…
בתקשורת זו שאינה מילולית וגם ללא סימנים שאני יכולה להסביר באופן מילולי, מצאתי אמצעי מוחשי להכיר לי את תחושת הבטן שלי . השתמשתי בכלי זה כדי להתקרב אל הצד הזה של עצמי ולתקשורת אחרת .
דבר נוסף הוא שלפי שיטת ה"בלי חיתולים" כאשר קורה פספוס הוא של האמא ולא של התינוק . גם עקרון זה נמצא לי מלמד כשהכלתי אותו על שדות אחרים של תקשורת . התחלתי לקחת אחריות על כשלים בתקשורת . בתי שהייתה אז בת שלוש נטתה להתפרצויות זעם קשות התחלתי להתייחס אליהן כאל פספוס שלי , תוצאה של חוסר פניות או חוסר נוכחות וקשב מצדי .
מיותר לציין שמאז שאימצתי גישה זו התפרצויות הזעם פסקו…
כשהתחלתי ליישם את שיטת ה"בלי חיתולים" חשבתי אקולוגיה , חשבתי תינוק יבש… עם הזמן הסיבות האלה הפכו ללא רלוונטיות כמעט לחלוטין והדגש עבר להקשבה עצמית , הסתמכות עצמית ולקיחת אחריות עצמית על פספוסים מוחשיים ורגשיים .
אני מודה לבשמת אבן זוהר על כך שדרכה הכרתי את השיטה , על הביטחון שהיא נתנה לי ועל כך שענתה על שאלות לאורך הדרך .
ארני זקס מחבר הספר קולה של אמא