בואו נסגור על זה שזו אשמתי, בסדר? זו אשמתי שכששירה ודורין, האחייניות התבוניות של בעלי בחרו דווקא ב"סאנקטום" כסרט שנראה בשבת בבוקר בקולנוע, לא עלה על דעתי לגגל את שמו ולהבין מראש את גודל הזוועה העומדת להתרחש עלינו. ולמה שאבדוק? מדובר בצמד החנוניות המתורבתות ביותר בחתכי הגילאים 11-13. ילדות שבשבת בבוקר, כדי למנוע מדודתן הנרגנת להקיץ עימן ועם הנץ החמה אשכרה קוראות ספר ומשוחחות בלחש האם כדאי לסיים קודם את השיעורים במתמטיקה או במדעים.
עבור בחורה נטולת ילדים כמוני די בכך כדי לסמוך על שיקול הדעת שלהן בעיניים עצומות. הו, התמימות…
11 בבוקר ואנחנו בקניון הקרוב למקום מגורינו, נערכות לסרט ההפתקאות בטבע. האולם מלא בילדים בגילאי 5-10 והוריהם, שכמונו רק וידאו שהוצמדה התווית "סרט לכל המשפחה" בפרסומת. לדידנו, ב"סרט לכל המשפחה" אין אלימות, סקס או מילים בנות יותר משלוש הברות. מתוקף תפקידי הזמני כ"מבוגר אחראי" אני מוכנה להתפשר לשעה וחצי על ג'אנק הוליוודי עם מוסר השכל.
11 בבוקר ואנחנו בקניון הקרוב למקום מגורינו, נערכות לסרט ההפתקאות בטבע. האולם מלא בילדים בגילאי 5-10 והוריהם, שכמונו רק וידאו שהוצמדה התווית "סרט לכל המשפחה" בפרסומת. לדידנו, ב"סרט לכל המשפחה" אין אלימות, סקס או מילים בנות יותר משלוש הברות. מתוקף תפקידי הזמני כ"מבוגר אחראי" אני מוכנה להתפשר לשעה וחצי על ג'אנק הוליוודי עם מוסר השכל.
"סאנקטום" אמנם צולם בתלת מימד, אך ההגדרה "חד מימדיות" לדמויות בו עושה עימן חסד. חבורת הצוללנים שמנסה למצוא את דרכה החוצה ממערה נידחת מאופיינת בסטריאוטיפיות מטרידה ומפגינה יכולות משחק מתנ"סיות. גם עם זה אני עוד יכולה לחיות יחסית בשקט, כל זמן שאני מעריכה שלא בכל ילד טמון סטניסלבסקי קטן ודק אבחנה.
אלא שעיקר הסרט הוא מותן הגרפי של כל אחת מהדמויות. אין התעכבות על האבל, רק על הדרך שבה כל אחת מקפדת את חייה. עם מותה של הדמות הראשונה בתוך פחות מעשר דקות כבר יכולתי לחוש בפיתולי הגוף המתייסרים של שותפיי לגורל ה"זה ילמד אותי לנסות לקחת ילדים לסרט בלי לבדוק מראש". ב-87 הדקות שלאחר מכן למדנו ביתר פירוט כיצד נתלשות קרקפות, מתנפצות עצמות, עיניים יוצאות מחוריהן ותסיסת דם פוקעת עורקים. בתלת מימד. אחת הבנות טמנה ראשה בין ברכיה, השנייה התמקדה בבקשות להסברים מבעלי המובך. היו גם ילדים שיצאו מן האולם במהלך ההקרנה.
בסיום, בתור לשירותים, ילדה כבת שמונה הביעה בקול רם את רגשות האשם שלי: "אבל למה אמרו לנו שזה סרט לילדים?!".
אשמח להבין את שיקוליו של מי שלא צירף שום מגבלת גיל לסרט הזוועה הזה. לא שיש איזשהו גיל שבו "סאנקטום" יכול להיחשב לסרט טוב, אבל למה לעזאזל נדמה למפיצים שרגשותיהם של ילדים בעידן הנוכחי קהו עד כדי כך? מה הוביל אותם להניח שאין שום טעם לפגם בלעודד זאטוטים לצפות בסוגי המוות המחרידים ביותר? האם הם באמת מאמינים שנובך מספיק משמרנותנו כדי לא למחות על זה?
אני מודה – סרט טוב מבחינתי הוא כזה שמספר הדמויות בפתיחתו ומספר הדמויות בסיומו אינו אותו מספר. אני רוצה את הגיבורים שלי יפים, צעירים ומתים מיתות משונות. לא כך רציתי כילדה. שומר נפשו ונפשות צעירות מאוד – ירחק.
11 בבוקר ואנחנו בקניון הקרוב למקום מגורינו, נערכות לסרט ההפתקאות בטבע. האולם מלא בילדים בגילאי 5-10 והוריהם, שכמונו רק וידאו שהוצמדה התווית "סרט לכל המשפחה" בפרסומת. לדידנו, ב"סרט לכל המשפחה" אין אלימות, סקס או מילים בנות יותר משלוש הברות. מתוקף תפקידי הזמני כ"מבוגר אחראי" אני מוכנה להתפשר לשעה וחצי על ג'אנק הוליוודי עם מוסר השכל.
"סאנקטום" אמנם צולם בתלת מימד, אך ההגדרה "חד מימדיות" לדמויות בו עושה עימן חסד. חבורת הצוללנים שמנסה למצוא את דרכה החוצה ממערה נידחת מאופיינת בסטריאוטיפיות מטרידה ומפגינה יכולות משחק מתנ"סיות. גם עם זה אני עוד יכולה לחיות יחסית בשקט, כל זמן שאני מעריכה שלא בכל ילד טמון סטניסלבסקי קטן ודק אבחנה.
אלא שעיקר הסרט הוא מותן הגרפי של כל אחת מהדמויות. אין התעכבות על האבל, רק על הדרך שבה כל אחת מקפדת את חייה. עם מותה של הדמות הראשונה בתוך פחות מעשר דקות כבר יכולתי לחוש בפיתולי הגוף המתייסרים של שותפיי לגורל ה"זה ילמד אותי לנסות לקחת ילדים לסרט בלי לבדוק מראש". ב-87 הדקות שלאחר מכן למדנו ביתר פירוט כיצד נתלשות קרקפות, מתנפצות עצמות, עיניים יוצאות מחוריהן ותסיסת דם פוקעת עורקים. בתלת מימד. אחת הבנות טמנה ראשה בין ברכיה, השנייה התמקדה בבקשות להסברים מבעלי המובך. היו גם ילדים שיצאו מן האולם במהלך ההקרנה.
בסיום, בתור לשירותים, ילדה כבת שמונה הביעה בקול רם את רגשות האשם שלי: "אבל למה אמרו לנו שזה סרט לילדים?!".
אשמח להבין את שיקוליו של מי שלא צירף שום מגבלת גיל לסרט הזוועה הזה. לא שיש איזשהו גיל שבו "סאנקטום" יכול להיחשב לסרט טוב, אבל למה לעזאזל נדמה למפיצים שרגשותיהם של ילדים בעידן הנוכחי קהו עד כדי כך? מה הוביל אותם להניח שאין שום טעם לפגם בלעודד זאטוטים לצפות בסוגי המוות המחרידים ביותר? האם הם באמת מאמינים שנובך מספיק משמרנותנו כדי לא למחות על זה?
אני מודה – סרט טוב מבחינתי הוא כזה שמספר הדמויות בפתיחתו ומספר הדמויות בסיומו אינו אותו מספר. אני רוצה את הגיבורים שלי יפים, צעירים ומתים מיתות משונות. לא כך רציתי כילדה. שומר נפשו ונפשות צעירות מאוד – ירחק.
11 בבוקר ואנחנו בקניון הקרוב למקום מגורינו, נערכות לסרט ההפתקאות בטבע. האולם מלא בילדים בגילאי 5-10 והוריהם, שכמונו רק וידאו שהוצמדה התווית "סרט לכל המשפחה" בפרסומת. לדידנו, ב"סרט לכל המשפחה" אין אלימות, סקס או מילים בנות יותר משלוש הברות. מתוקף תפקידי הזמני כ"מבוגר אחראי" אני מוכנה להתפשר לשעה וחצי על ג'אנק הוליוודי עם מוסר השכל.
"סאנקטום" אמנם צולם בתלת מימד, אך ההגדרה "חד מימדיות" לדמויות בו עושה עימן חסד. חבורת הצוללנים שמנסה למצוא את דרכה החוצה ממערה נידחת מאופיינת בסטריאוטיפיות מטרידה ומפגינה יכולות משחק מתנ"סיות. גם עם זה אני עוד יכולה לחיות יחסית בשקט, כל זמן שאני מעריכה שלא בכל ילד טמון סטניסלבסקי קטן ודק אבחנה.
אלא שעיקר הסרט הוא מותן הגרפי של כל אחת מהדמויות. אין התעכבות על האבל, רק על הדרך שבה כל אחת מקפדת את חייה. עם מותה של הדמות הראשונה בתוך פחות מעשר דקות כבר יכולתי לחוש בפיתולי הגוף המתייסרים של שותפיי לגורל ה"זה ילמד אותי לנסות לקחת ילדים לסרט בלי לבדוק מראש". ב-87 הדקות שלאחר מכן למדנו ביתר פירוט כיצד נתלשות קרקפות, מתנפצות עצמות, עיניים יוצאות מחוריהן ותסיסת דם פוקעת עורקים. בתלת מימד. אחת הבנות טמנה ראשה בין ברכיה, השנייה התמקדה בבקשות להסברים מבעלי המובך. היו גם ילדים שיצאו מן האולם במהלך ההקרנה.
בסיום, בתור לשירותים, ילדה כבת שמונה הביעה בקול רם את רגשות האשם שלי: "אבל למה אמרו לנו שזה סרט לילדים?!".
אשמח להבין את שיקוליו של מי שלא צירף שום מגבלת גיל לסרט הזוועה הזה. לא שיש איזשהו גיל שבו "סאנקטום" יכול להיחשב לסרט טוב, אבל למה לעזאזל נדמה למפיצים שרגשותיהם של ילדים בעידן הנוכחי קהו עד כדי כך? מה הוביל אותם להניח שאין שום טעם לפגם בלעודד זאטוטים לצפות בסוגי המוות המחרידים ביותר? האם הם באמת מאמינים שנובך מספיק משמרנותנו כדי לא למחות על זה?
אני מודה – סרט טוב מבחינתי הוא כזה שמספר הדמויות בפתיחתו ומספר הדמויות בסיומו אינו אותו מספר. אני רוצה את הגיבורים שלי יפים, צעירים ומתים מיתות משונות. לא כך רציתי כילדה. שומר נפשו ונפשות צעירות מאוד – ירחק.
"סאנקטום" אמנם צולם בתלת מימד, אך ההגדרה "חד מימדיות" לדמויות בו עושה עימן חסד. חבורת הצוללנים שמנסה למצוא את דרכה החוצה ממערה נידחת מאופיינת בסטריאוטיפיות מטרידה ומפגינה יכולות משחק מתנ"סיות. גם עם זה אני עוד יכולה לחיות יחסית בשקט, כל זמן שאני מעריכה שלא בכל ילד טמון סטניסלבסקי קטן ודק אבחנה.
אלא שעיקר הסרט הוא מותן הגרפי של כל אחת מהדמויות. אין התעכבות על האבל, רק על הדרך שבה כל אחת מקפדת את חייה. עם מותה של הדמות הראשונה בתוך פחות מעשר דקות כבר יכולתי לחוש בפיתולי הגוף המתייסרים של שותפיי לגורל ה"זה ילמד אותי לנסות לקחת ילדים לסרט בלי לבדוק מראש". ב-87 הדקות שלאחר מכן למדנו ביתר פירוט כיצד נתלשות קרקפות, מתנפצות עצמות, עיניים יוצאות מחוריהן ותסיסת דם פוקעת עורקים. בתלת מימד. אחת הבנות טמנה ראשה בין ברכיה, השנייה התמקדה בבקשות להסברים מבעלי המובך. היו גם ילדים שיצאו מן האולם במהלך ההקרנה.
בסיום, בתור לשירותים, ילדה כבת שמונה הביעה בקול רם את רגשות האשם שלי: "אבל למה אמרו לנו שזה סרט לילדים?!".
אשמח להבין את שיקוליו של מי שלא צירף שום מגבלת גיל לסרט הזוועה הזה. לא שיש איזשהו גיל שבו "סאנקטום" יכול להיחשב לסרט טוב, אבל למה לעזאזל נדמה למפיצים שרגשותיהם של ילדים בעידן הנוכחי קהו עד כדי כך? מה הוביל אותם להניח שאין שום טעם לפגם בלעודד זאטוטים לצפות בסוגי המוות המחרידים ביותר? האם הם באמת מאמינים שנובך מספיק משמרנותנו כדי לא למחות על זה?
אני מודה – סרט טוב מבחינתי הוא כזה שמספר הדמויות בפתיחתו ומספר הדמויות בסיומו אינו אותו מספר. אני רוצה את הגיבורים שלי יפים, צעירים ומתים מיתות משונות. לא כך רציתי כילדה. שומר נפשו ונפשות צעירות מאוד – ירחק.