בכל אשר תפני יגידו המומחים שגירושין זה מצלק, שהילדים תמיד יפנטזו על הורים אוהבים. שזו הליבה המשמשת בעצם מיתולוגיה שנחקקת בסלע נפשם של הזאטוטים. ההורים שלהם לא אהבו מספיק, לא הסתדרו ונפרדו, אומללים שכאלה. על פי מחקר כזה או אחר, ילדים להורים גרושים נושאים על גבם 30% סיכוי להתגרש בעצמם. זה כנראה נכון.
השקר וההונאה
אבל לי מתחשק לפוצץ את הבועה הרומנטית המאדירה את הזוגיות הגרעינית, ולומר שבעידן הנוכחי שבו בני הזוג עובדים ומעוניינים בהתעסקות עצמית במקביל לגידול משפחה (במידה שהזוגיות איננה מספקת), האינטרס להפריד את המשפחה גבוה יותר מאשר להשאיר אותה מלוכדת. במיוחד כשמדובר בצד הנשי.
רק על עצמי לספר ידעתי
בעידן טרום גירושיי, כשעול התחזוקה והטיפול בבית ובילד נפל בעיקר עליי, למרות העזרה השבועית בתשלום שקיבלתי ובגלל העובדה שלא רציתי לאפסן את הילד אצל מטפלת אחר הצהריים, מצאתי את עצמי כלואה מאחורי סורג ובריח בכלא הציפיות מעצמי. ללא חופשות וכמעט ללא רגעים ספורים עד קדושה של התייחדות שלי עם עצמי.
וגם קצת על אהבת אם
יש לומר באותיות קידוש לבנה, שהאהבה שלי לעוללי היא אהבה טוטלית ומוחלטת. הייתי מוותרת על הכל בשבילו ולפני שהוא הגיע לעולם, התפללתי לבואו וחיי אינם חיים בלעדיו. אני חשה אסירת תודה על כך שהוא הופיע בחיי וזו זכות גדולה להיות אמא של ילד כזה.
הקונספציה
מצד שני, מותר לי למשוך את השטיח תחת הקונספציה השלטת. אז הנה אני מושכת. המלך הוא עירום. כל הסיפור הזה שאפשר גם וגם וגם הוא לא אמיתי. במיוחד עבור אנשים שאוהבים לעשות את מה שהם עושים במסירות, ברצינות ובשמחה.
רשימת הגם וגם:
גם להשקיע ולשחק עם הילד וליהנות מזה וגם פילאטיס פעמיים בשבוע.
גם קוסמטיקאית פעם בשלושה חודשים, וגם קפה עם חברות.
גם לתרום לקהילה, להתנדב למטרה נעלה ולשנות קצת את העולם וגם סתם לחלום בהקיץ.
גם לבשל ולטגן שניצלים ולדאוג שיהיו ירקות, דגנים, קטניות וכל אבות המזון בתפריט של הזאטוט וגם לא להתעצבן עליו ועל עצמי שהוא צורך רק צ'יפס.
גם לארגן סדר יום ולעמוד בזמנים וגם לקחת אותו לרופא סיני שיש לו נזלת, תספורת פעם בחודשיים, פסיכולוג פעם בשבוע, לקרוא, קצת מוסיקה, כביסה, לישון 7 שעות בלילה.
גם לפרנס ולשלם עבור כל זה וגם להוביל דרך בקריירה ולתת את הנשמה.
גם זוגיות ואהבה נחשקת ללא סטגנציה וגם לסלוח לעצמי שזה בלתי אפשרי,
אה… וגם למצוא משמעות ושלווה בחיים האלה.
ההארה
רק אחרי שהזוגיות התנפצה מול עיניי ואחרי פרק זמן ארוך של התאוששות, כאב והסתגלות למצב החדש, אורו עיניי. כן אפשר הכל. אבל צריך בייביסיטר איכותי. בייביסיטר שאוהב את הילד כל כך שהוא לא לוקח כסף. בייביסיטר שמתייחס לילד כאילו היה ילדו שלו ויוצא חלציו. במילים אחרות : אבא שלו.
רק כך, הזמן הפנוי יכול להילקח באיזה שקט נפשי משוחרר מאשמות וייסורים. והזמן הזה יקר מפז, קצרה היריעה מלפרט כמה הוא מעשיר ומרווח את הנפש. ה"פול מונטי" הוא במרחק נגיעה. רק לא בזוגיות עם האבא של הילדים שלך. ובהמשך, תגיע גם האהבה המיוחלת.
בנוסף, רוב הגברים (ובהדגשה על רוב הגברים השומרים על קשר קבוע עם ילדיהם לאחר הגירושים ולא על הזבלים שלא), אחרי הגירושין מרוויחים את הילדים, והילדים מרוויחים את האבא מחדש. אם קודם לא היה לאבא זמן להשקיע\לקום בלילה\לרדת לגינה\לקחת אותם לתאטרון\סתם להיות איתם – עכשיו למרבה הפלא הוא מוצא אותו. את הזמן, אני מתכוונת.
וכשהאימא מקבלת את הזמן היקר לעצמה הילדים זוכים באימא רעננה ומחודשת ולא שחוקה ומרוטה כלואה בתוך עמדת המחנכת וסוכנת משק הבית ללא חופשות.
דמיינו סתם, להתעורר בבוקר, לשמוע מוזיקה ולהתחיל לעבוד עם חיוך.. יש אפילו זמן להתגעגע לילדים ולהיות יצירתית ולהקדיש את עצמך אליהם ללא זעם וכעס על כך שלא עוזרים לך מספיק ואת לבד.
וכל זאת למה?
בילדותי קיוויתי שהוריי יתגרשו כבר לעזאזל. כל כך קינאתי בילדות מפתח, כאלה שלאימא שלהן יש קיום מעבר ללהיות צלע בתוך זוגיות חונקת. שווה לציין, אם כבר אני שופכת את קרביי פה משל הייתי "מחוברת", שההורים שלי הם זוג דביק יחסית. לא זזו אחד ללא השני, שרדו דרמות שהיום היו מניבות שישה סיפורי גירושין לפחות, ופעלו כאיש אחד המסוכסך עם עצמו לעתים.
בעודי מספרת בבית הספר על הפנטזיה הכמוסה שלי ל-2 בתים, ושלהוריי יהיה קיום נפרד ועצמאי אחד מהשני, השמועה הגיעה לאוזניי אמי, שלקחה את הפנטזיה שלי די קשה. אפשר לומר שהיא אפילו נעלבה עד עמקי נשמתה. או שזה היה כשסיפרתי לכולם שאני ילדה מאומצת (ואני לא)? אני כבר לא ממש זוכרת. מה שבטוח, שהחושים שלי לייצר דרמה התחילו בפעילותם הענפה כבר אז.
הגירלפרנד הפסיכואנליטית שלי טוענת שהפנטזיה להפריד בין הוריי היא פנטזיה אדיפלית כזאת. שבמקום העמוק, האפל והלא מודע שלי רציתי את אבא שלי לעצמי בלבד וללא הפרעות. ובכן, זה כבר מעבר להרי החושך בשבילי. אבל אני לא פוסלת את זה על הסף בתור אישיות דמוקרטית המאפשרת למורכבות ולקולות רבים לרחוש בתוכה – גם הקול הזה ייכנס לקואליציה הפנימית שלי.
הבורגנית הקטנה שבי
ולמרות כל האמור לעיל, וכל ניסיונותיי לעקור את זה מקרבי, אני עדיין חולמת על אהבה רומנטית, על משפחה, משהו בסגנון פרברי שכזה, בית מעץ אדמדם, חצר ומשק קטן ואורגני עם עגבניות, ביצים וחלב עיזים מעיזים הפזורות באחו הירוק. אורח חיים בורגני עם השפעות ניו-אייג'יות מעמיקות. לא "מעודכן" ולא היפסטרי כלל. והפנטזיה הזאת מכאיבה לי בהיעדרה.
השורה התחתונה
להתגרש זה סטארט אפ. זה לאכול את העוגה ולהשאיר את הקרם מלמעלה שלם, זה ללכת עם ולהרגיש קצת בלי לפעמים. זה הפרס הגדול המחכה לכן מעבר להררי הכאב והבושה ותחושת הכישלון. ולא הזכרנו את האפשרות לצאת מהגירושין עם ממון ורכוש, אבל זה כמובן תלוי עם מי התחתנתם. ובכמה איי קיו הישרדותי ניחנתן. אני חסרה אותו באופן מדאיג.