לפני זמן מה עברתי את סדנת הפורום של לנדמרק אדיוקיישן. למי שלא מכיר ועדיין מכווצ/ת גבות/ה בספיקות/ה – זו לא כת, זו סדנה ליצירת שנוי/מפנה בחיים והיא אכן יוצרת כזה, ליתר דיוק, מעניקה כלים ליצירתו. מה אתה עושה עם הכלים האלה – זו כבר הבעיה שלך.
אבל לא באתי להטיף. גם לא לטפטף וגם לא מידע. באתי לספר על ארוע שקרה באמת, לי, מייד לאחר הפורום ושגרם לי להתנהג על פי התובנות שקבלתי שם.
אחד הדברים שהבנתי בפורום הוא שחיי התנהלו תחת ההכוונה של אבי שלא להכנס לעימותים מכל סוג, דת, גזע ובטח לא מין. על זה לא דברו בכלל אצלנו. זה בטח למה אני לא מפסיק, לדבר על זה למה. אבי לימד אותי בלווי הדגמות איך להמנע מ "אי נעימויות" בחיים. עדיף לוותר היה המסר שקבלתי. כך גדלתי. פיתחתי כפיצוי את היכולת המילולית. בפלסף אף אחד לא ניצח אותי אז בשכונה. בשירות הצבאי נדרשתי גם למבחנים פיזיים אבל עדיין, ידעתי להמנע מעימותים – חינוך זה חינוך.
באותו הבוקר שאחרי שלושת ימי הפורום ירדתי מהיונדאי בדרכי למשרד. עמדתי לחצות כביש סואן. במרחק מספר מטרים ממני ראיתי תחילת ויכוח קולני בין רוכב קטנוע צעיר (להלן הקטנוען) לבין נהג רכב מאצ'ו-מן (להלן המאצ'ון). הקטנוען אמר משהו שגרם למאצ'ון לצאת מהרכב בזעם. לבוש במיטב מסורת המאצ'ואים, ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, החזה מתוח, הבטן מוכנסת והגבריות עולה על גדותיה. האבדאי התקרב והחל לאיים בתנועות ידיים נמרצות. עודי הולך לכיוון שלהם עדיין לא מעלה על דעתי התערבות בעימות לא לי בכלל והאגרופים הונפו אל על. באותו הרגע לא חשבתי. רצתי אל שניהם ועמדתי ביניהם, מפריד.
שיהיה ברור, אני אולי נראה מוצק, גבוה, מסוקס ובנוי לתלפיות (כמעט) אבל מעולם לא השתמשתי בכוח על אף אדם. לא יודע מאיפה קיבלתי את הרעיון לבוא ולהפריד ביניהם. דחפתי את המאצ'ון לאחור והשתמשתי בנשק הפרטי שלי – הדיבור.
"אתה צודק לגמרי" אמרתי לו ואין לי מושג מה קרה שם בכלל "ראיתי מה קרה, עזוב אותך, הוא רק ילד, לא חארם"? המאצ'ו-מן עשה קולות של מחאה וקיפוח אבל, נרגע וחזר לתוך הרכב שלו. הרגשתי הקלה עצומה ועדיין לא חיפשתי את מחיאות הכפיים, עוד לא..
כי פתאום אמר הקטנוען משהו שגרם למאצ'ון, שוב, לצאת בזעם מהרכב, דוחף אותי מדרכו…נגש לתא המטען ומוציא סכין קומנדו צבאית באורך שהיה מבייש גם את גדול כוכבי הפורנו. רק שבאותו הרגע שראיתי אותה – זה לא היה מצחיק בכלל. הוא שלף את הסכין מהנרתיק והתקרב לקטנוען במטרה לדקור אותו.
אני, באמת לא מבין מאיפה היה לי האומץ שוב לעמוד בדרכו. חסמתי אותו, החזקתי ביד עם הסכין בכוח ושוב דברתי אל האגו הפגוע שלו. "אחי, מה אתה עושה? לא כדאי לך…תראה כמה עדים יש כאן, אתה תסתבך…בשביל מה? סתם ילד עם קטנוע"……..ועוד כמה טיעונים בגין חוסר הכדאיות של המעשה.
הוא שוב נרגע. החביא את הסכין מתחת למושב. המתח בתוכי רק התחיל שהרי לא הבנתי מה אני עושה. פניתי לעזוב את המקום ואז….קרא הקטנוען בקול רועד: "אני לא הולך מכאן, תביא לי ת'פרטים שלך"
אמרתי לעצמי, אני לא עומד בסיבוב שלישי…מה יוציא עכשיו המאצ'ון – מרגמה?
בחוסר אמון ליויתי את דרכו של המאצ'ון מסביב לרכב, עת שלף מכיסו את התעודות והחליף פרטים בנימוס עם הקטנוען.
הרגשתי קצת מרומה. כאילו, בשביל זה הפרדתי ביניכם? לא יכולתם לבקש פרטים קודם?
מה הקטע הזה עם החלפת הפרטים…לפני רגע רציתם להרוג זה את זה ועכשיו אתם הולכים לשמור על קשר?!
מצחיק? אולי קצת אבל בזמן הארוע לא צחקתי כלל. עזבתי את המקום ללא מחיאות כפיים מההמון הצופה אבל בהחלט הרגשתי שמגיעה לי איזו מדליה.
או לפחות 500 צפיות ו-83 תגובות בבלוג.