שעון הזמן של אחותי הקטנה הולך ואוזל ואין דבר נורא יותר מזה. אני יושבת בבית החולים ליד אחותי הקטנה ורק מתפללת שיבוא תורם.
אולי כדאי שאתן לכם הקדמה קצרה: שמי ילנה ואני אחותה הבכורה של ויקה. ויקה בת 29 והיא סובלת ממחלה מולדת הנקראת סיסטיק פיברוזיס (CF) למרות המחלה שלה, מגיל צעיר ויקה היתה ילדה עצמאית ופעילה שגדלה להיות אישה בוגרת, עצמאית ובעיקר פועלת למען הסביבה שלה.
כבר שנים אני רואה את אחותי נלחמת
בתור אחותה הגדולה צפיתי מהצד ותמיד תמכתי בה וראיתי איך היא מתמודדת עם המחלה הזאת שדורשת טיפול יום ? יומי. אנשים קמים בבוקר ועושים את הפעולה הטבעית ביותר ? הם נושמים. אבל בשביל אחותי כל נשימה היתה מלווה בתהליך ארוך מאוד שכלל עשרות כדורים, טיפולי אינהלציה, אינספור של טיפולי פיזיותרפיה ואפילו אשפוזים לעיתים.
ובכל זאת ראיתי אותה נלחמת וצומחת ולוקחת מהחיים את כל מה שיש להם להעניק לה. ויקה למדה תיאטרון קהילתי כדי להגיע אל האנשים הזקוקים לה בדרכים שונות ולאחרונה גם החלה בלימודי עבודה סוציאלית. לאורך כל השנים היתה ויקה פעילה באיגוד סיסטיק פיברוזיס ישראל ובעיקר עזרה במאבק להקלה בהוצאות הרפואיות הכבדות ובתרופות ובטיפולים רבים שלא היו כלולים בסל התרופות.
בשבילי ויקה היא גיבורה ואני יודעת שגם עבור הרבה חברים אחרים שהיא הקפידה לעזור להם בלב הענק שלה. בחודשים האחרונים המצב של אחותי הגיבורה והלוחמת הלך והתדרדר. כשהיא אושפזה לפניי כמה חודשים היא בכתה על כך שלא תוכל ללכת לבקר את המטופלים שלה שזקוקים לה. בסוף היא הלכה אליהם עם האינפוזיה מחוברת אליה. בהמשך היא נאלצה לפרוש מהלימודים עד שמצבה ישתפר. אבל מצבה לא השתפר וכבר התחילו לדבר איתה על השתלה. היא הגיעה למקום הראשון בתור ועדיין לא נמצא לה תורם.
ויקה (מימין), ילנה ואמא לריסה (יושבת) בימים טובים יותר
מצבה של ויקה מחמיר
בשבועות האחרונים מצבה של ויקה החמיר. היינו איתה כל הזמן וראינו איך קשה לה יותר ויותר לנשום. כמויות האנטיביוטיקה האינסופיות והסטרואידים הכבידו עליה וכל נשימה הפכה לפרויקט מתיש ובעיקר כואב. ואני, אחותה הגדולה, הייתי שם כל הזמן והבטתי בה בחוסר אונים, רואה איך אחותי הקטנה והלוחמת הולכת וקמלה ועדיין לא מאבדת תקווה ויודעת שיש לחיים האלה עוד מה לתת לה. והענקתי לה את כל האנרגיות להילחם ביחד איתה.
ביום שבת שעבר הרופאים החליטו להרדים אותה באופן יזום. רגע לפניי היא עוד הספיקה להתקשר לבעלה של חברה שלה אלה. אלה היתה חברה טובה שלה שהיתה חולה גם כן באותה המחלה. אלה המתינה כמו שויקה ממתינה עכשיו להשתלה אבל זמנה של אלה אזל, לא נמצא לה תורם והיא הלכה לעולמה. ויקה התקשרה לבעלה אל אלה להתנצל על שלא יכלה להגיע ללוויה.
ההרדמה היזומה נועדה לתת לה קצת לנוח מכל הכאבים והייסורים. ויקה לא ידעה שאם לא יימצא לה תורם היא לא תתעורר.
אני קוראת לעזרתכם: תרמו אברים!
עניין תרומות האיברים בארץ הוא עדיין מועט ועם כל המודעות לכך, אנשים עדיין מסרבים לחתום מסיבותיהם שלהם אבל בכל העולם כבר התקדמו והשתלות הפכו לעניין שבשגרה.
הרופאים הסבירו לנו שהמכונה יכולה להחזיק אותה רק כמה ימים לפניי שאיברים אחרים שלה יקרסו. ועכשיו עברו כבר שמונה ימים וכמו נס חנוכה, גם אנחנו ממתינים לנס. אני וההורים שלי יושבים ליד מיטתה יום ולילה, מחזיקים לה את היד, מדברים אליה, ומסבירים לה שהכל הולך להיות בסדר, כי לוחמת כזאת עם לב כל כך ענק פשוט לא יכולה ללכת. בכל דקה ביום אנחנו מתפללים שהנה מגיעה לה ההשתלה המיוחלת.
ויקה אהבה מאוד לכתוב והיתה מאוד מחוברת למילה הכתובה, לצליל האצבעות המתנגנות על המקלדת ומולידות עוד יצירה. אני יודעת שאני לא כותבת טובה כמוה אבל אני חייבת לנסות.
אני קוראת לכם ומבקשת עזרה ? ויקה צריכה שתי ריאות והזמן שלה הולך ואוזל. אני וכל הקרובים שלה נלחמים להעלות את המודעות לתרומת איברים. כי היא רק בת 29 ויש לה עוד חיים שלמים ויפים לחיות ועוד המון אנשים לעזור להם והעולם הזה יהיה הרבה פחות צבעוני ומלא בחיים ללא ויקה.
אחותי הקטנה, תחזיקי מעמד ? העזרה בוא תבוא. אני אוהבת אותך.