הכל החל כשהייתי צריכה לפנות את דירתי בשל תקרית מצערת עליה לא ארחיב כרגע את הדיבור, ונאלצתי למצוא מקום אחר לאחסן בו את עצמי. בדיעבד אם הייתי יודעת שאגרר לתוך סיוט בלתי אפשרי בנבכי מציאת הדירה בתל אביב הייתי משתמשת בארטילריה כבדה בשביל להישאר בדירתי הקודמת.
דירות מתפרקות, בעלי דירות חמדנים שלרגע לא היו חושבים לשכן את בנם בדירה אותה הם משכירים בהון תועפות, שוכרים שמערימים קשיים בעודם שוכחים שבמוקדם או במאוחר הם יתדפקו על דלתותיהם של אלה שהם עשקו, וכמובן המכירות הפומביות, בהן שוכרי הדירה מעניקים את דירתם העלובה או לפחות את מספרו הנכסף של בעל הדירה לכל המרבה במחיר.
כמעט תמיד כשאני נתקלת בדירה שנראית אטרקטיבית באחד הלוחות אני מחפשת את הקונץ, וזה לא מאחר לבוא. משום שהכניסה לדירה מותנית על ידי השוכר היוצא בכך שהשוכר הנכנס ישלם 4000 ? עבור הריהוט של השוכר היוצא. הריהוט כולל: מכונת כביסה שלא עובדת, מקרר מלא בעובש וארומת דגים, ספה שהחתול שייף עליה את ציפורניו בברוטאליות ומזרן ספוג בנוזלי גוף שהמרפאה בלווינסקי יפה להם.
או לדוגמא אדם משדרג את דירתו השכורה בתחילת רחוב הס והופך את החצר לגן בוטני הכולל מזרקה מפכה ושובך תנשמות. הדירה עצמה נראית כמו בית מומינים מט לנפול, אך החצר מעניקה לדייר תחושה של צימר בצפון ומשכיחה את הקירבה לרחוב אלנבי המפויח. תמורת 20 המטר הרבועים המחולקים לשתי קומות עץ רעועות והגנים התלויים של בבל דרש השוכר היוצא לא פחות מ6000 ? לכיסו. זאת כמובן לאחר שאמר שאת כל העציצים השווים ואת שובך התנשמות הוא לוקח עמו, ומשאיר אותנו למעשה עם קורות עץ עירומות ומזרקת האנופלס שלו.
אך אלה עוד במקרה הטוב, כשאתה לפחות מקבל משהו עבור כספך הגזול. מה עם המקרים בהם הדייר היוצא דורש את הכסף של התיווך שהוא שילם כשהוא נכנס לדירה לפני כחמש שנים, או במקרים אחרים כשהדייר היוצא פוצח במכירה פומבית על דירתו בה נחשולי הסטודנטים והאמנים העניים נאלצים לפנות את הזירה חפויי ראש בפני המוני רואי החשבון ומהנדסי הטילים.
שוק הדירות בעיר הפך לשדה קרב ובמלחמה כמו במלחמה הכל מותר. מותר לקחת שוחד, מותר לשקר, מותר לרמוס ולדרוס, מותר לשדל ומותר לנצל.