כשיצאנו מבית החולים הזהירו אותנו, "להשכיב לישון רק על הגב", יען כי שכיבה על הבטן מגבירה את הסיכון למוות בעריסה.
אין שום בעיה אז נשכיב על הגב. באמת מי ההורה חסר האחריות והאוויל שאומרים לו בפירוש ששינה על הבטן מגבירה את הסיכון למוות בעריסה והוא בכל זאת משכיב על הבטן?! מה כל כך קשה להשכיב על הגב? מה זאת בעיה כל כך גדולה? ממש לא. אלא אם כן אתה מסוג ההורים האגואיסטים שרוצה גם לישון איזה שעה שעתיים בשבוע ואז אתה בבעיה.
ילד זקוק להמון מגע גופני קרוב, את זה יודע כל זאטוט בן יומו, בייחוד מי שקרא את עקרון הרצף, הבין שהוא לא מסוגל ליישם את השיטה, אבל מאז יש לו ייסורי מצפון בלתי פוסקים.
לכן לא הייתה לי שום בעיה להעניק לילדתי המון מגע גופני קרוב, ולתת לה לישון עלי כל שעות היום ובלילה גם. בניגוד להורים אחרים, לי לא הייתה שום התלבטות בעניין הזה מהסיבה הפשוטה שלא הייתה לי בעצם ברירה, כלומר הייתי שמחה מאוד לשים את הגורונת המצווחת בעריסה שלה, אבל אז היא הייתה כאמור מצווחת וחוזרת ישר לידיים של אימא'לה שהייתה מיללת לאבא'לה בדמעות שהיא לא יכולה יותר.
זה היה ריטואל קבוע: הגורונת נרדמת, נותנים לה עשרים דקות לנמנם על אמא'לה, ואז מנסים בעדינות להחזיר לעריסה. במקרים הפחות טובים היא הייתה מתעוררת כבר בדרך, במקרים היותר טובים היא הייתה מתעוררת עשר דקות אחרי הנחיתה הרכה ואז: ידיים,פטמה, נדנוד בעמידה, פטמה, קפיצה על הכדור פזיו, פטמה, ערסול קל בנדנדה, פטמה, הגורונת הייתה נרדמת עוד עשרים דקות על אמא, ניסיון נוסף להחזרה לעריסה ו… הלילות האלו נגמרו בדרך כלל בשעה ארבע בבוקר, רק אחרי שהיא ישנה שעתיים רצוף על חזה של מבוגר אחראי, שהיה נרדם איתה עליו בחוסר אחריות משווע.
ברגעי שבירה (אחרי הכל גם אני בן אדם ולא רק ציצי), הייתי נותנת אותה לבעלי שינסה הוא להרדים. אחרי עשר דקות הוא היה מתייאש ומציע לשים אותה ערה ככה בעריסה. "בואי לא נרדים אותה על הידיים", היה מפרט לי את ההברקה שלו, ככריסטופר קולומבוס בשעתו "אלא בעריסה שלה, ממש כמו הגדולים".
לא רציתי לקצץ לו את הכנפיים למרות שזה היה נראה לי יותר יומרני מלהגיד למשל: "אני אשיג הסכם שלום עם אירן תוך שבוע", לכן אמרתי לו באצילות: "תפאדל, ספר לי אם תצליח". אחרי חמש דקות הוא היה יוצא מהחדר מזועזע, פרוע, טרוט עיניים, עם אחת גור במבט של "אמרתי לך" על הידיים." היא לא רוצה לישון", "רוצה להשתגע" השלמתי בלב את שיר הילדים המרנין. "מה אתה אומר?" העמדתי פנים של מופתעת.
"אולי אני אתנדנד איתה קצת בכיסא נדנדה"- הוא ניסה שוב לקצר הליכים. "תפאדל, ספר לי אם תצליח". בדרך לכיסא, ילדתנו כחולת העיניים בעלת העור השנהבי בד"כ, הפכה לארגמן, ובעלי למד את עובדות החיים. כל ניסיון לקיצור דרך, מרחיק אותנו מהשינה המיוחלת בטור הנדסי עולה. משמע היא עוד לא בשלה לשבת, קודם צריך להסתובב איתה קצת בעמידה, אחר כך היא בשלה לנדנוד בישיבה ורק אחרי שעה וחצי- שעתיים, של שינה עמוקה היא בשלה לעריסה… אולי. מאז הפסקנו לקצר את הדרך והפכנו למזרן אנושי.
כבר הסכנו לגורלנו המר, אחרי הכל בגיל 18 היא מתגייסת והשינה תחזור למעוננו (כלומר אלה אם היא תישאר כל כך יפה, תהפוך לדוגמנית ותתחתן עם ידיד המשפחה בשביל הפטור אבל אז יהיו לנו דאגות יותר גדולות), עד אותו יום גורלי. באותו לילה שכון היא הגיעה לדציבלים צורמים במיוחד, הבכי התחזק עד שהשתתק ורק הלשון נעה וקול אין, מה אגיד, דאגתי לשלומה וגם התביישתי מהשכנים.
בעלי שיחיה העלה רעיון מבריק: "בואי ננסה להשכיב אותה על הבטן אולי אז היא תיקח מוצץ" (סיפרנו כבר שהיא לא רוצה מוצץ? או שרצינו לדלג על מבטי החמלה השמורים לחולים סופנים והורים לסרבני מוצצים). לא היה לנו מה להפסיד, יותר חזק היא כבר לא יכולה לבכות. לתדהמתנו הרבה הגורונת הסתערה על המוצץ ונרדמה תוך שתי שניות.
כבר הרבה זמן לא הייתי בטוחה כמו עכשיו שהתחתנתי עם בחור מצוין. רציתי לנשק אותו אבל פחדתי להתגרות במזל, היא בטח תקום עוד חמש שניות. נכנסנו לסלון והתלבטנו מה לעשות בחמש דקות הבאות, על פרק זמן יותר ארוך לא העזנו לחלום.
היא ישנה 7 שעות. כלומר, היא הייתה יכולה לישון הרבה יותר, אבל בשלב הזה הייתי היסטרית לגמרי (היא עוד נושמת? היא בקומה? כל כך הרבה שעות בלי אוכל ושתייה היא לא תתייבש? מה קורה שם בחיתול- בטח כבר יש לה תפרחת חיתולים נוראית) ובעלי היה בהתמוטטות עצבים – מההתדיינויות התדירות אם להפוך אותה כבר (אני) או לתת לה להמשיך לישון (רחמנות על הילדה – הוא).
הרמתי אותה (כן היא נושמת)- עדיין ישנה, האכלתי אותה- עדיין ישנה, והחלפתי חיתול יבש לחלוטין. הגורונת פתחה עין תורנית וחזרה לישון לעוד שעתיים. על הבטן. כשהתעוררה בסוף קמה במצב רוח מצויין, חייכה לאמא ובאופן כללי הייתה גורה מצטיינת כל אותו יום.
מבירור קצר שעשיתי הסתבר שרוב החברים שלנו נשברו בשלב זה או אחר. "מה לעשות הם פשוט ישנים יותר טוב על הבטן"- כל כך פשוט וכל כך נכון. הזדוניים שביניהם חייכו ברשעות כשמסרו לנו "מה אנחנו יכולים לעשות הוא כבר ממילא מתהפך לבד".
"אולי גם היום נשים אותה על הבטן", בעלי לחש לי בעיניים מושפלות, הוא אגב ניסה כל היום ללמד אותה להתהפך לבד התייאש והלך לאכול נקניק תוך שהוא נשבע שהוא קרא שביפן ילדים בני חודש מתהפכים בלי שום בעיה. "רק נבדוק אם זה לא היה מקרה"… זה לא היה מקרה. לילדה אין בעיות שינה, הילדה ישנה יופי טופי, אבל על הבטן.
מה אגיד, גילינו את גן העדן. הרגשתי כאילו 10 שנים נשרו ממני, אפילו שקלתי לנצל את שעות הבוקר לשחייה מרעננת (בינתיים ניצלתי אותם להתכרבלות במיטה ולשקילה בכובד ראש). מדי פעם התגנבו אלי ייסורי מצפון, בכל זאת אנחנו מפרים ברגל גסה את הנחיות משרד הבריאות, אבל בעלי ניסה לשכנע אותי שגם לישון על חזה של מבוגר רדום זה מסוכן, חוץ מזה גם ככה עוד מעט קט והיא מתהפכת ? יפן.
השלום והשלווה חזרו למעוננו, עד שהגענו לרופאת הילדים. סיפרנו בגאווה שהיא כבר ישנה לילה שלם, וקצת בפחות גאווה שזה על הבטן. את הפרצוף שהיא תקעה בי אני לא אשכח לעולם, חששתי שהיא תפנה לעובדת הסוציאלית.
נשבעתי שזהו, מעכשיו חוזרים לגב, רק לגב. מה זה פה בורדל? לגדל ילדים זה לא פיקניק, צריך להשקיע, להזיע, להישאר ערים, אין מה להתפנק.
בעלי לעומת זאת טען שהכל מן אללה, הזכרתי לו שהוא אתיאיסט, והוא הזכיר לי שצריך לישון קצת לעזאזל. הגענו לפשרה, מתחילים מהבטן נותנים לקטנטונת לשקוע בשינה עמוקה ואז הופכים לגב. אומנם מעת לעת הגורונת מתעוררת על הגב, מגלה את המובייל ומנהלת בשלוש בבוקר שיחות ערות עם החבר היפופוטם, אבל אז אבא'לה הופך אותה שוב לבטן עד שאמא'לה לא עומדת במתח והופכת אותה בחזרה לגב.
עכשיו גם אנחנו יכולים להגיד כמו כולם שהקטנטונת אמנם ישנה קצת על הבטן אבל זה רק כי היא מתהפכת.