לאחרונה טבענו בעומס בעבודה, שי בענייניו ואני בשלי. העומס התחיל להעיק, ואני ? כמנהגי – בחרתי לא לקטר אלא לחשוב על פתרון.
הפתרון נמצא ? לונדון. קפיצה קטנה לחו"ל. הפסקה אחת, חדה וחותכת, מכל הרעש הזה והקצב הזה של החיים. כינסתי את שי והצגתי בפניו את הרעיון. הוא עשה פרצוף של מתלבט, קימט קצת את המצח ולבסוף אמר: "אני אגיד לך משהו שאת לא אוהבת לשמוע: 'מה שתחליטי מקובל עלי'".
אתם בטח מרימים גבה: "לא אוהבת לשמוע?" כן, לא תמיד אני אוהבת לקחת עליי את האחריות ? יותר מפעם אחת, אני מעדיפה לחלוק אותה עם בן זוגי. אוהבת לקבל החלטות בשניים, כחלק מתהליך של דיאלוג. בכל מקרה, חשבתי קצת, התלבטתי מעט והחלטתי: נוסעים. שי ארגן פגישה מקצועית, כדי להמשיך את רצף העשייה גם בחו"ל, אני ארגנתי כרטיסים ותוך שבועיים היינו בשדה התעופה. אמריקה! כלומר, לונדון.
המפגש הזה עם ארץ אחרת, עם שעות שונות, מזג אויר שונה, לבוש אחר, טעמים אחרים, פנים אחרות, תמיד משמח בעיני. לונדון הייתה בדיוק מה שציפיתי ממנה להיות: אפורה, קרה וקשוחה, מודעת לעצמה ולאיכות שלה, מעט מסתגרת, אבל מאוד גאה ועניינית. מאוד בריטית…
אני בטיוב
הילדים נשארו בבית עם סבתא, ואנחנו קיבלנו כמה ימים של חופש, וזמן איכות זוגי ואישי. כשהתקרב מועד הנסיעה התחילה מעט התרגשות ללבלב בבטן ועימה הציפיות. אבל בפועל, המפגש הזה, בין הציפיות למציאות, תמיד די מאכזב.
המפגש בין הרצון לבלות וליהנות, לבין הריבים הקטנים הכעס וחוסר הסבלנות שהמציאות והיומיום מייצרים ? גורם תמיד לפערים שמתבטאים בתחושה של אכזבה. מדוע החלומות שלנו לא הופכים למציאות? (גם כשהם חלומות פשוטים?). התשובה פשוטה ? מפגש בין שני אנשים. שני אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל לא אוהבים את אותם הדברים: לא תמיד מתואמים ברצון, ההעדפות ובטח שלא בקצב. תוסיפו לזה את העובדה ששני הילדים המקסימים, שאנחנו מחויבים ומסורים להם ביומיום, נשארו בארץ בשגרת חייהם ? ותקבלו חופש חלומי (קטן) שהופך פתאום לסיר לחץ.
סיר לחץ? כן
הצורך ליהנות בכל מחיר מלחיץ, הצורך להרגיש שהחופשה הקצרה והיקרה לא "תתבזבז" ? מלחיצה; הצורך לעמוד בציפיות של מי שהשארת בארץ ? מלחיץ. שני ילדים, אתם זוכרים? והנה מיד מועמסים על הלו"ז הצפוף ממילא, רצף ביקורים בחנויות צעצועים ובגדי ילדים. הנה הופכת החופשה בלונדון למסע חיפוש נרחב אחרי התחפושת המושלמת לנועה – משימה שאין סיכוי להצליח בה מכיוון שרק נועה יודעת איך היא אמורה להיות התחפושת, והטכנולוגיה הסלולרית לא משתפת איתנו פעולה, אי אפשר לשלוח תמונות בזמן אמת ולבדוק אם הבחירה שלנו לשביעות רצונה.
אז עומדים ומתלבטים באמצע חנות צעצועים, לאורך דקות ארוכות, אם לזה בדיוק התכוונה נועה כשביקשה מה שביקשה. לבסוף מוותרים. מותשים ומעט מתוסכלים, על הזמן שבוזבז ועל כך שגם המשימה לא בוצעה.
עכשיו הגיע תורנו. זה הרגע שבו החיים מתחילים להסתבך, ואני מתחילה להיות לא מרוצה.
כשאני בוחרת בגדים, שי מציע לי בגדים שממש – אבל ממש – לא לטעמי.
כשאני רוצה להמשיך להסתובב בחנות הוא כבר רוצה ללכת.
כשאני רוצה לאכול, הוא לא רעב.
כשאני רוצה לראות סרט הוא מעדיף לטייל במוזיאון.
שי ואני ברגע נדיר
איך יוצאים מהלופ הזה?
הבנה זוחלת לתודעה: כל מה ששי עושה ומעצבן אותי, אני עושה בדיוק כמוהו, ולא מבינה שזה מעצבן אותו באותה המידה. כשהוא בוחר בגדים אני מציעה לו בגדים שממש לא מוצאים חן בעיניו וכו'. לפעמים, כדי להבין את הזולת, צריך פשוט להסתכל במראה. הבנו את העיקרון.
אנחנו אוהבים לאהוב את בן הזוג שלנו, אבל מתקשים לקבל את העובדה שהחיים בזוג מחייבים פשרות. יום לפני שחזרנו לארץ, אני מפנימה את המצב, זורמת עם הסיטואציה, מגלה סבלנות והתחשבות לקצב של שי. ובדרך לא מפתיעה, הוא מתאים את עצמו לשלי. לפתע אנחנו זורמים בקצב אחיד, מנגנים את אותה המנגינה. מנגינה של שניים. הנה אני מתחילה ליהנות ממש.
ולפתע, באמצע הרחוב, ביום האחרון לטיול, ניגשת אלינו אישה זקנה, צוענייה, ואומרת: "אל תאמרו לא לצוענייה". אני, כמובן, נעצרת; שי מושך בידי להתקדם. אבל הצוענייה קלטה את ההיסוס בשפת הגוף שלי וחזרה שוב: "לא אומרים לא לצוענייה". אני, כמובן, לא מתעסקת איתה. היא אוחזת בידי ובידו של שי ומברכת אותנו. אחר כך היא חוזה לשי הצלחה גדולה בעסקים ומבקשת כסף קטן. "תנו לאישה כסף מנייר", היא אומרת.
חנות של אפל. לא זוכרת למה צילמתי
אני פותחת את הארנק, השטר היחיד ששוכב שם הוא שטר של עשר לירות שטרלינג. זה הרבה כסף עבור ברכה ונבואה. אבל אני נותנת לה אותו. אני לא מתעסקת עם סימנים חיצוניים, עם אותות שאני מקבלת. היא לוקחת את הכסף ועוברת אל הזוג הבא.
במטוס, בדרך הביתה, אני מוצאת את עצמי מהרהרת מה ניסתה הצוענייה לומר לי. בביטחון הזה שאמרה לי את הדברים, בנחישות הזו בו סירבה לקבל את ה"לא" הראשוני שהשמענו לה, בדרך בה עמדה באמצע הרחוב והתנהגה בדיוק כפי שהיא רוצה להתנהג.
אני בטוחה שאם הייתי נחושה כמוה, יודעת בדיוק מה אני רוצה, נאמנה למהותי ולעצמי ? הייתי מאושרת יותר. אם הייתי יודעת לקבל את הרצונות של בן הזוג שלי ומאפשרת לו להבין את שלי ולכבד אותם; אם הייתי מוותרת על הדרמות הקטנות של היומיום ומקבלת את החיים בקלות ובשמחה – אפשר היה לצמצם את הפער בין הציפיות לבין המציאות וליהנות יותר מהחיים. אני לא יודעת מתי אצליח לא רק להבין, אלא גם לנהוג ככה, אבל ככל שאני יותר קשובה לכך, לעצמי ולבן זוגי, אני עושה צעד נוסף בדרך אל האושר.
לפעמים צריך להרחיק עד ללונדון כדי להבין משהו שאפשר להבין בבית.
אוטובוס עם פרסומת בכיכובה של סקרלט ג'והנסן. תחשבו לבד של מי היה הרעיון לצלם אותו