אריאלה זיידמן צילמה את הסיגר – הסמל הקובני
ינואר 2011, קובה.
המשתתפים במסע של גליץ בית ספר לצילום התקבצו מכל קצוות הארץ בבוקר אחד של אמצע ינואר, מזוודה אחת לאיש וציוד צילום בכמויות.
גבי ברימר ראה את הקשר שבין בני האדם לבעלי החיים
ביומיים הראשונים הכל מתערבב. הפיצה המשונה בקרן הרחוב, קירות הטיח המתפוררים, מיץ קנה סוכר, מכוניות אמריקאיות משנות החמישים, קומנדנטה צ'ה גווארה מתנגן מכל פינה, כהי עור, בהירי עור, אנשים על אופניים, ילדים בתלבושת אחידה, אוטובוסים צפופים, כלבי רחוב.
פליקס לופה הביא ברגישות את סיפורי הרחוב
ביום השלישי העסק מתבהר ונוחתת ההבנה: קובה של היום היא מדינה בהמתנה. כולם מחכים. בתור לביצים, בתור ללחם, בתור לקופת חולים, בתור לאוטובוס, מחכים לאמא שתבוא לאסוף מבית ספר, מחכים שהסנדלר יסיים להחליף סולייה.
שייפסק הגשם, שהמעבורת תגיע, שלקוח ייכנס לחנות הירקות, או הבשר; מחכים בחלון הבית, מחכים במרפסת. שפידל יחלוף מן העולם. מחכים.
מחכים לשינוי.
נוגה בונדי לכדה בעדשה שלה את שמחת החיים הקובנית
קובה היא מדינה עשירה. בצבעים. בריחות. בקולות. ביופי אנושי.
האנשים בקובה עניים. אינך יכול לברוח מן הדלות החומרית שבה מתנהלים חייהם.
משה ברגמן מזהה את שינויי מזג האוויר
עם זאת, הדלות החומרית ועמדת ההמתנה אינה גורעת כהוא זה משמחת החיים, מטוב הלב, מן הבלתי אמצעיות של האנשים. לא תראה ילד בוכה ברחוב, הומלס או פושט יד.
השינוי יעלים את כל זה. אין ספק.
לימור סידי ראתה סצינה מסרט
אם כל זה אינו מדבר בעד עצמו, כל תמונה שווה אלף מילים. את רובנו לא עניינו מוזיאונים או פסלי ענק, ולא פתיחנו משיכה גם לנופי הטבע של קובה.
אותנו עניין הרחוב הקובני, הנוף האנושי על גווניו, והאור. זה הכל. ושרק לא יפריעו לנו לצלם. זה מה שיצא.
ורד שדות ראתה מדינה בהמתנה
*הטקסט נכתב על ידי ורד שדות, שנסעה לקובה מטעם חברת פוטוטבע המוציאה טיולי צילום לעולם מקבוצת גליץ