אף פעם לא אהבתי את החג הזה. יש לי רשימה ארוכה של סיבות שביניהן ניתן למנות את מזג האויר המחורבן שנצמד בדרך כלל לפורים כמו קרציה לכלב, את העובדה המטרידה שבאיזור החג הלכאורה שמח הזה מתרחשת בשנים האחרונות כמות בלתי נסבלת של אירועים מזוויעים (אין צורך למנות. כולכם קוראים עיתונים ורואים חדשות), ואת העובדה שהומור וצחוק הם דבר ספונטני.
כמו שאי אפשר לגרום באמת לאנשים לאהוב ביום האהבה, קשה לצפות מהם לשמוח באמת בפורים.
כשהייתי ילד, הייתי מתחפש לדמויות שונות שמאפשרות שירה על בימת בית הספר (קזבלן, טוביה החולב וכו') וכשהתבגרתי ולא נזקקתי יותר לתחפושת כדי לשיר, נגמלתי מהחג הזה לגמרי.
אני חולה על הומור. אני מוכן ללכת עד קצה העולם עבור מישהו שמצליח להצחיק אותי באמת. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוסיקה.
בדרך כלל אנשים שכותבים שירים מתייחסים לעצמם ברצינות תהומית. זה קורה כאשר הם עוסקים בחיבוטי הנפש שלהם או בייסורי אהבתם או אמונתם או בכל נושא אחר הנוגע בציפור נפשם. זו תכונה אנושית מובנת מאוד, הצורך להתייחס אל עצמך ברצינות כדי שגם סביבתך תנהג כך כלפיך.
חוץ מזה, זמרים ויוצרים ניחנים בדרך כלל בדרמטיות הצובעת את חייהם ואת שיריהם בצבעים עזים, ובלון האגו שלהם נפוח מכדי לאפשר לסיכת הומור עצמי לפוצץ את הכל ולהחזיר אותם למימדים הטבעיים שלהם, (שלעיתים אינם מאוד מרשימים בלשון המעטה….)
ובכל זאת יוצאי הדופן בתיאוריה הזאת הם מהאהובים עלי ביותר. החל מדני סנדרסון שלכל אורך פועלו הצליח כמו המופלאים באמת לשלב הומור ורגש, דרך רנדי ניומן, גדול מספרי הסיפורים הציניקנים שאמריקה הוציאה, שמצליח בשירים קטנים מדויקים ומושחזים להפליא לחשוף חולשות אנושיות נוגעות ללב בלי ללעוג להן, דרך אמנים שכל דרכם הייתה הומור גם במוסיקה כמו דני קיי, רולף האריס, ברני כץ ואפילו הפרודיות הקורעות על הביטלס של פיטר סלרס ושל "הראטלס".
ואם מדברים על פרודיות, חבורת מונטי פייתון הגאונית הוציאה להיט עצום מתוך הסרט "בריאן כוכב עליון" שנקרא "ALWAYS LOOK AT THE BRIGHT SIDE OF LIFE" אותו שרה חבורה צלובה על צלבים רומאיים. אם אתם לא מכירים, כנראה לא הייתם על כדור הארץ בשלושים שנה האחרונות. זה פשוט קורע מצחוק, וחכם לא
פחות.
זה לא חייב להיות תמיד הומור ישיר. אומנים כמו אריאל הורוביץ ואמו נעמי שמר, או יהונתן גפן, מאיר אריאל, אריק ברמן ורבים אחרים הצליחו לשלב בכישרון עצום הומור בריא בתוך שירים משמעותיים ומלאי ערך ותוכן.
זה לא עניין של מה בכך, ואני מקשיב בהשתאות ל "רנה", "נערה במשקפיים" או "שירי חג ומועד ונופל" שהפילוסופיה וההומור משמשים בהם כלים עיקריים.
אני רוצה לחזור לסיום לסנדרסון ולכוורת, כי ביצירות המופת של הלהקה הזו טמון לטעמי הבסיס להומור המוסיקלי בן זמננו במוסיקה הישראלית. החל מעצם העניין שהיא בעצם עצם של הכלב (פה קבור הכלב) דרך דויד שירה אבן לעבר גוליית וקלע לו בול בפוני (כל התנ"ך אמר תודה והתרגש, אם תרצה להיות מלכנו – תתקשר מחר בשש…) ועד הבלדה (הבלטה) על ארי ודרצ'י, פיסת הומור מוסיקלית עוצרת נשימה ביופיה, בעוצמתה ובהומור הבריא שבה.
אומרים שהומור הוא כלי הנשק של החלשים. אני חושב שבמוסיקה זה בדיוק ההיפך. רק החזקים והבוטחים יכולים להרשות לעצמם להעביר את עולמם ולהעשיר את עולמנו באמצעות הומור דק ושנון.
שיהיה לכם פורים שמח, ותשתדלו להקשיב ברצינות למחשבה העמוקה שמאחורי השירים המצחיקים.