בתרבות המחלקת את חבריה למסגרות מגיל של מספר חודשים אפילו הריקוד מחייב הוראות . ואנחנו , שמעדיפות את השוליים העצמאיים רוקדות לבד .
מאז שהתבגרתי אני בונה לעצמי את סדר היום והעיסוקים. אני עורכת שינויים בשגרה שלי בעת הצורך בהתאם לנסיבות המשפחתיות והאישיות, ובדרך כלל מוצאת דרך להנות מכל העולמות,
אני הבוס של עצמי, בוס תובעני וקשוח, עם מוסר עבודה.
כילדה אף פעם לא היו לי בעיות משמעת, הייתי צייתנית והתאמתי את עצמי. אבל מאז שבגרתי, אני אדון לעצמי. (גברת לעצמי …) בעבודה, בקביעת סדר היום, וגם בריקוד.
כאדם בוגר , כמעט לא יוצא לי לקבל מרות או סמכות חיצונית. אמנם אני גרה בקהילה עם חוקים ונורמות, ובהם אני עומדת, אם קבעתי פגישה אגיע בזמן אני עומדת בהתחייבויות ולא חורגת ממסגרת האשראי בבנק, ובכל זאת שכחתי איך זה שמכתיבים לי מה לעשות.
השבוע הזדמנתי לאחר שנים, לשיעור אירובי -לטיני. המנחה רוקדת ואנחנו, 70 נשים, אחריה, באטרף. לא הבנתי למה ויתרתי על התענוג הזה זמן ארוך כל כך. עד שהגיע שיר קופצני במיוחד המנחה כנראה סברה שהדופק גבוה מדי והורידה קצב, וכולם אחריה, בלי קשר לקצב השיר .
כולם חוץ ממני שהמשכתי להסתחרר בקצב שלי … לשמחתי חברתי לפני מספר שנים לקבוצה של נשים, כולם עצמאיות שוברות מוסכמות. לפני ארבע מאות שנה אולי היו מעלים אותנו על המוקד – החברה אוהבת את הסדר הטוב
ה- 21 למרץ הוא יום בו היום והלילה שוים .זהו אחד מארבעה מועדים בשנה המיוחדים באורך היום שלהם. מימי קדם ועד היום, בכל התרבויות נהוג לחגוג אותם: היום הקצר ביותר בשנה -בדצמבר,
היום הארוך ביותר בשנה -ביוני, ושני מועדים בהם אורך היום ואורך הלילה זהים בדיוק, אחד בספטמבר ואחד במרץ .
ביהדות החגים שקרובים אליהם הם : חנוכה, שבועות, ראש השנה ופסח. (לפעמים פורים אם השנה מעוברת) לכל תרבות מיתוסים אחרים שנחגגים , אבל התאריכים אחידים בכולן .
בתאריכים האלה וביניהם, אנחנו נפגשות לרקוד. פותחים בשיחה קצר, בה כל אחת מעדכנת מה מעסיק אותה ? אנחנו עורכות התכוננות ותרגיל תנועה קצר- ואז מתחילה המוסיקה .
ההנחיה היא לנוע ככל העולה על דעתנו,
כל אחת רוקדת לעצמה, רוקדת את עצמה, התנועה או חוסר התנועה באים מבפנים.
מסתובבת מסתחררת, עיניים עצומות לפעמים, לעיתים באין מחשבה לעיתים מוצפת .
כמו ילדה, קופצת מסתחררת, רוקדת, צוחקת, בוכה. תובנות באות ועולות מתוך התנועה.
בשנים האחרונות זו אחת הפגישות החברתיות האהובות עלי.
הרבה נשים ששמעו התלהבו מהרעיון והצטרפו , לרובן קשה בלי ההבניה, בלי התכתיב של התנועות –
רובנו זקוקות למסגרת ברורה יותר, חיצונית, מוכתבת.
בתרבות המחלקת את חבריה למסגרות מגיל של מספר חודשים אפילו הריקוד מחייב הוראות. ואנחנו, שמעדיפות את השוליים העצמאיים רוקדות לבד.
לפני ארבע מאות שנה אולי היו מעלים אותנו על המוקד – החברה אוהבת את הסדר הטוב.