כל פיגוע גראד או אזעקה מקפיצים אותנו המבוגרים ומחברים אותנו לטלוויזיה. אנחנו חיים במדינה שהאירועים בה אינטנסיביים ומלחיצים. כל אירוע זוכה לכותרת ולמשדרים של שעות בטלוויזיה.
הילדים שלנו, גם הצעירים מאוד, נשאבים לעבר המסך וצופים ביחד עם ההורים במה שקורה. הם שומעים משפטים קשים, שיחות על הרוגים ופצועים ומשלימים לבד חלקי משפטים שנשמעים. רוב ההורים צופים בחדשות ובשידורים עם הילדים.
לפני כ- 10 שנים, התפרסמה כתבה בעיתון "הארץ" ובה התייחסות למחקר על תגובת ילדים לשיחות על פיגועים. הפסיכולוגית ד"ר מישל סילואן,חקרה והתייחסה לשיחות שנעשו בגני ילדים עם ילדים צעירים, אחרי פיגועים. להפתעתה, במקומות בהם שוחחו עם הילדים שיחות מובנות, הילדים הגיבו בחרדה ובפחד. הם שיחקו באינתיפאדה, בפיגועים ובמחבלים. בעיני החוקרת השיחות רק יצרו פחד וקושי אצל הילדים. ד"ר סילואן טענה שהילדים צריכים לעבור תוכניות מניעה ולא שיחות בדיעבד.
עברו כמעט 10 שנים מאז התפרסם המחקר, המסקנות של ד"ר סילואן לא ממש ישומו. מצד שני התקשורת שלנו השתנתה. עוד ערוצים, עוד חדשות והרבה יותר אינטרנט זמין ופייסבוק מעדכן. אנחנו מכורים לעדכונים? אולי. אולי אנחנו מכורים. מעדכנים סטטוסים, מתחברים באיפון לאינטרנט ומסמסים. אולי לפני 10 שנים ניתן היה לגונן יותר על הילדים שלנו, אבל היום התקשורת היא אנחנו ואנחנו התקשורת. כל זה הופך את היכולת שלנו ההורים, לגונן על הילדים ולסנן להם את העולם לבעייתית.
מדוע אירועים חדשותיים מפחידים ילדים?
- ילדים צעירים מדברים במושגים של טוב ורע, של שחור ולבן. הם מאד מתקשים להבין צד אחר, מורכבויות או הסברים. אמירות כלליות כמו "הממשלה תגיב" או הסברים על הביטחון בבית, לא תמיד עובדים. ל"רעים" כידוע, יש כוחות מיוחדים, רובים צבעוניים ועיניים ביוניות. אצל ילדים צעירים הדמיון מתערבב בתחושה שהרעים כאן, הוא מתכון מאיים.
- ילדים בגילאים צעירים לא מודעים לאזורים ואין להם מושג מרחב מוגדר. סקאד בבאר שבע מאיים בדיוק כמו סקאד ברחוב ליד. ולא, אל תוציאו מפה, כיוון שבמפות השטחים נראים קרובים יותר.
- ילדים שומעים שיחות שלנו וחלקי שיחות. לעומת המבוגרים שיכולים לבנות תמונת מציאות, הילדים משלימים את מה שחסר מהדמיון, והדמיון, כבר ציינו, מבהיל.
אז לא לראות טלוויזיה?
- בעולם תקשורתי קשה לומר להם לכבות את הטלוויזיה, אבל בהחלט כדאי לצמצם את הצפייה בה ולעבור לרדיו, בו לא נצפות תמונות קשות.
- מומלץ לא לאפשר לילדים צעירים לצפות לבד. כדאי לסנן את הדברים שבחרתם לצפות בהם, כדי לא ליצור בהלה נוספת , ובמקביל לתווך לילדים ? להסביר את מה שהתקשורת מביאה אלינו הביתה.
- אפשר לפתוח איתם אתר אינטרנט חדשותי או עיתון ולקרא ביחד איתם. שוב – המראות באינטרנט ובעיתון בדרך כלל פחות מאיימים.
- דברו על הדברים עם הילדים. לא מספיק לקרוא או לראות איתם את התמונות. חשוב לדבר, לשמוע, לשאול את הילד מה הוא חושב או מרגיש.
- אל תיבהלו מהדברים שהילד מעלה או מהפחדים שלו. גם אנחנו חשים מאוימים מפיגועים ומגראדים.
תגובות של ילדים למצב:
הילד לא מגיב ולא מתעניין. זה בהחלט בסדר. יש ילדים שמקשיבים ורק אחרי כמה ימים חוזרים לשאול או מגיבים לסיפור. היו רגישים לתגובה של הילד.
לעיתים אנחנו רוצים לספר אבל הילד לא רוצה להקשיב, ולעתים הסיפורים בחדשות מפחידים ומאיימים מאוד על הילד הפרטי שלכם. מהיכרות עם הילד אתם תחליטו עד כמה לשתף ולספר.
ילדים שנמצאים במעגל הקרוב לארועים יכולים לגלות סימני חרדה ופחד. זה טבעי. אבל חשוב שהמבוגרים הנמצאים לידם ינסו לשלוט בתגובות שלהם עצמם. היסטריה או חרדה קיצונית של ההורה, בכי, או כל תגובה אחרת, רק תעביר לילד תחושה של חוסר אונים גדול יותר. אל תשכחו שהילדים שלנו מגיבים לחלק מהארועים דרך התגובות והתחושות שלנו. בשבילם נסו להשאר רגועים.
לצייר, לכתוב, ליצור, לעשות:
בשעות אלו אמנם לא מדובר על מלחמה, אבל שיגרת הדרום הופרה שוב. כרגע מדובר על השבתת הלימודים וילדים, מכל הגלאים יישארו בבית. אחת הדרכים להתמודד עם הלחץ היא להציע להם לצייר. ציור היא דרך נהדרת להביע פחדים וכעס. יש ילדים שירצו לכתוב או ליצור בדרכים אחרות. נסו לאפשר ואף לעודד אותם.