אתמול בערב, רגע לפני הלילה, נשמע פתאום קול מוכר – אזעקה עולה ויורדת. הסתכלנו זה על זו ובחזרה וטסנו מהר לחדרי הילדים להעיר אותם ולגרור אותם לממ"ד. תוך 20 שניות כבר היינו במקום, מה שהשאיר לנו עוד 25 שניות כדי לברר מה לעזאזל אנחנו שוב עושים בממ"ד, אחרי שלפני שנתיים במהלך מלחמת "עופרת יצוקה" התגוררנו בו באופן פעיל לגמרי?!
תוך כדי המחשבות הקולניות נשמע הבום. משהו נפל. חיכינו עוד דקה לוודא שלא נפל עוד משהו ויצאנו חזרה לחיים. המתבגרים רצו לפייסבוק (וגם אני לא התאפקתי…) והתעוררו לגמרי, ורק בת השלוש וחצי אפילו לא פקחה עין בתוך כל ההמולה הזו.
היום המתבגרים לא רצו ללכת לבד לבית הספר, כי "מה עושים אם יש אזעקה כשנהיה באמצע הרחוב" ("לא יודעת, שוכבים על הרצפה?"), ואת הגן של בת השלוש וחצי פינו בשעות הצהריים, ואמרו שלא ברור מתי יחזור לפעילות.
אז התחלתי לחשוב שכולם נלחצים, ובטח יהיה שמח פה בימים הקרובים ואולי אפילו יותר, אבל מתי זה לא היה ככה? מתי זיכרונות הילדות שלנו לא נקשרו בזיכרונות מלחמות, פעולות תגמול, פעולות מנע או פיגועים?
ילדות במלחמה
יכול מאוד להיות שהתרגלנו או התחשלנו או סתם כי מה אנחנו כבר יכולים לעשות, אבל תחשבו רגע מה עשיתם בכיתה א' או ד' או בתיכון? בטוח איזו מלחמה שהיא תצוץ לראש.
כשאני הייתי בכיתה א' פרצה מלחמת יום הכיפורים (אוקיי, כמה פעולות בסיסיות במחשבון ואתם יכולים לנחש בת כמה אני…). וזה הדבר היחיד שאני זוכרת מכיתה א'.
במשך שבועות ישנתי בבגדים ונעליים, כי אם פתאום תתחיל אזעקה, נוכל לרדת למקלט בריצה. ליד הדלת עמד סל אדום מפלסטיק (למי לא היה כזה?) ובו כמה בקבוקי מים ועוגיות, שלא נגווע ברעב.
לילה אחד זה באמת קרה, אזעקה, רעש נורא, כל השכנים רצים במדרגות (אנחנו גרנו בקומה ראשונה). אמא שלי העירה אותי, התחלנו לרוץ לדלת ואז ראינו שאבא שלי לא לידינו. רצנו בחזרה לחדר ואז ראינו שהאיש שקוע לו בשינה עמוקה, כאילו הסורים לא בפתח הבית.
בהיסטריה קלה ניסינו להעיר אותו, אבל הוא פתח חצי עין, וסינן "מה קרה?". ענינו שיש אזעקה ושצריך לרוץ למקלט. הוא התהפך לצד שני, היטיב את השמיכה ואמר "תפסיקו לדאוג, בסך הכל מלחמה".
תוך כדי שאנחנו עומדות מבולבלות, נשמעה האזעקה שקוראת לכולם לחזור לבתים. הסתובבתי לחזור לחדר, ואימא שלי אמרה "חכי, בואי נחליף לפיג'מה".
כשהייתי בכיתה י', ביליתי את קייטנת ה"סאמר סקול" שלי בתקופת מלחמת לבנון השנייה (או הראשונה, לא יודעת, כבר איבדתי את הספירה). יצאנו כל התיכוניסטים למפעל לאריזת מנות קרב לחיילים. כשהמתבגרים התווכחו השנה אם לנסוע לאנגליה או לברצלונה, הצעתי להם גם את האפשרות הזו. המתבגר הגדול אמר שהוא כבר עשה משהו דומה רק לפני שנתיים במלחמת המפרץ.
חתונה עם מסכות מגן
כשהתחתנתי, מלחמת המפרץ הראשונה הייתה בעיצומה. באולם לא הסכימו לבטל את ההזמנה או לדחות כי "אי אפשר לדעת מתי תיגמר המלחמה", והציעו להעביר אותה לצהריים. כל האורחים הגיעו עם המסכות, וכל רעש של מכונית מבחוץ הריץ את הנשים היותר מבוגרות לפתוח את הקופסה ולבדוק שהאטרופין נמצא מקום.
שבוע אחרי החתונה, במקום ירח דבש, הבעל הטרי יצא למילואים. חזרתי לבית של ההורים שלי, שהיה לא רחוק מעמדת טילי הפטריוט. כל יציאה שלהם גרמה לכל החלונות בבית לרעוד, אבל זה לא הפריע לנו להתלהב מתמונות החתונה.
בינתיים הבית התמלא בכל מיני קרובים שברחו מאזורי א', ב', או ו' ובכל אזעקה כולם רצו לחדר האטום, חבשו את המסכות וצילמו את עצמם בפוזות מטופשות.
כשהבן הבכור שלי נולד, תקופת הפיגועים בתל אביב הייתה בעיצומה. ישבתי והנקתי אותו וחשבתי לעצמי "איך אני אוכל עכשיו לצאת מהבית? אני בטח לא אראה לעולם את תל אביב, כי זה לעולם לא ייגמר".
והיו עוד. מלחמות, אירועים, פיגועים, הרוגים, ואנחנו רק צקצקנו בלשוננו והמשכנו בדרכנו. ואז לפני שנתיים המלחמה הפכה להיות גם זיכרון בחיים של הילדים שלי. אזעקות "צבע אדום", תרגולי ירידה למקלטים בבתי הספר, ריצה בלילות לממ"ד. וגם להם כבר התאמנו מסכות מגן.
ההתעסקות בכל זה הפכה כל כך חלק מהחיים, עד שלרגע זה הפחיד אותי. לא האזעקה הפחידה אותי, אלא העובדה שהפסקנו להתרגש. הפסקנו לקוות שיום אחד זה ייגמר, נתנו לטילים לעוף לנו לתוך החיים, ופשוט זזנו הצדה.