אומרים שמהרגע שאת הופכת לאמא מתחילים לך ייסורי מצפון. טעות מרה. היום, עם כל המחקרים על התפתחותו המואצת של העובר ברחם אמו, ייסורי מצפון מתחילים הרבה קודם. בערך מהשבוע שמספרים לך שהוא מתחיל לשמוע. זה שלב שכל אמא שמכבדת את עצמה צריכה כבר להתחיל לקרוא לעוברון שלה סיפורים ולשיר לו שירים, כי אחר כך כשהוא ייוולד הוא ייזכר בלחן המוכר והאהוב וזה ירגיע אותו, ומי שלא עשתה את זה תזכה בילד עצבני וחסר חוש קצב.
כל יום נשבעתי לעצמי שהיום אני אבחר שיר ערש אהוב, שהיום אני אקריא סיפור נחמד, אבל בדיוק רציתי ללכת לאכול פיסטוקים וזה התפקשש.
בלילות היו לי סיוטים: כל האמהות בחוג ביבי אולטרסאונד מחוברות למוניטור ומקפיצות כדורים על הבטן, בשביל ההתפתחות המוטורית ורק אני אוכלת פיסטוקים ובגלל זה הילדה שלי לא מפותחת וממצמצת. ועכשיו כבר מאוחר…
בשביל לפצות על ההזנחה הפושעת שלי בתקופת ההריון החלטתי ללכת עם הקטנה לחוג.
אבל איזה? יש בייבי יוגה- שמפתח מוטורית, בייבי שיאצו- שמרגיע, עיסוי תינוקת- שמחזק את המערכת החיסונית, מגע קולי- שמפתח את המוסיקליות, שחיית תינוקות- שמשפרת את הקואורדינציה, כולם קוסמים והכי חשוב מבטיחים את הידוק הקשר לרך הנולד. "בשביל מה" -כך האבא החוקי- "את גוררת את הקטנה לשטויות האלה ומבזבזת לה את הנדוניה". נפנפתי אותו בביטול. גברים.
בייבי יוגה– תינוקות באסנת הברווז. הגורונת שלי באמת נראית כמו ברווזונת וכמו הברווזון בסיפור, היא הלכה לחפש לה אימא אחרת, כלומר היא לא מסתכלת עלי דקה וחצי דקה, למרות שאני מנסה כל הזמן ליצור איתה קשר עין- מהדקים קשר או לא מהדקים קשר? היא לא מסתכלת חלילה על שאר התינוקות, אני לא אשקר לעצמי, היא מסתכלת על האמהות האחרות. מה זה מסתכלת? מפלרטטת איתן בלי בושה מגרגרת ומגחכת לעברן.
ואמא? אמא זה פושט. למרות שלא ברור לי למה? זה לא שהיא רואה אותי יותר מדי, היא הרי נעצרת בגובה של הציצי. אני ממש מתביישת. הן בטח חושבות שיש לי איתה קשר מחורבן, למרות שאני נשבעת שבבית היא מתה עליי – משפריצה לי חיוכים, ובלילה כשהיא קמה ורואה אותי, היא מנפנפת בידיים והרגליים הקטנטנות שלה בהתלהבות שלא הייתה מביישת אוהד בית"ר בטדי .
כנראה שהאהבה שלה טריטוריאלית בלבד, בגבולות דירתנו הקטנטונת. אקס טריטוריאלית, הגורונת מחפשת אמא להשכרה. כולן נראות לי אמהות מגניבות, סבלניות ומכילות וזה שהגורה שלי מסתכלת עליהן במקום עלי קצת מערער אותי. על המדריכה היא מסתכלת בסוג של הערצה היפנוטית. בשביל זה אני משלמת הון תועפות? בשביל ההשפלה הפומבית הזאת? בשביל מה תינוקות רכים כאלו צריכים את החוגים האלה למען השם?זהו, מעכשיו רק בית.
חוג מגע קולי. אמהות יושבות במעגל, והתינוקות שוכבים מולן. אנחנו מתופפות על גופם הפעוט תוך כדי שיר קטן וחמוד, "מה,מה, מה, מה, מה, מה, מה (כן אנחנו מלמדות אותם הברות) מה,מה, מה, מה, מה, מה (המקצב מונוטוני משהו, אבל בעל חן שרק מי שישן ארבע שעות בלילה מבין ) מה, מה , מה, אמא חמימה"- את החלק הזה שרות/צועקות האמהות הטריות, בעיניים נוצצות ובאכסטזה כבושה, חלקן דומעות מהתרגשות. יש גם המשך, מה, מה, מה, אמא נעימה. אנחנו לא שוכחות גם את אבא: "בה, בה, בה, אבא בא". אז ככה, אמא חמימה, נעימה, נשמה. אבא? עליו אין מילה אחת טובה להגיד. הוא בא.
וניתן להשלים מבין השורות- מה אתה בא? לך לעבודה בטלן, או לחילופין עכשיו באים? איפה הסתובבת? אני מסתכלת סביב, אין פה גבר אחד. גם בחוג הזה, המון גירויים. מטפחות צבעוניות, רשרשנים. כל כך הרבה גירויים שבאמת קשה לגורונת להתרכז בי. יש פה כמה ילדים פלגמטים שבמקום להתעניין במה שקורה מסביב בוהים באמהות שלהם, ומחייכים אליהן ברפיון. בזבוז של כסף לקחת אותם לחוג. אבל לא הקטנטונת שלי, היא סקרנית. היא מסתכלת לצדדים- על האמהות האחרות.
יש שם עוד אמא שהתינוק שלה פוזל לצדדים. אנחנו מחייכות אחת לשנייה בהבנה ומתיישבות קרוב, מתוך מחשבה שגורתי תפזול אליה והדרדק שלה יסתכל עלי ונוכל להתנחם בשאריות החיבה האלה. הצלחה חלקית, הגורה שלי מסתכלת עליה בעניין, התפלץ שלה מסתכל ממני והלאה. כל הסיפור הזה עם החוגים זה באמת טירוף. כאילו שהגורונת לא תתפתח גם ככה. אחרי הכל מה תינוק צריך? חום, אהבה? לשיר, לתופף, להניף, אני יכולה גם בבית, בלי תחרות. לפני שבה בה בה אבא בא.
באמת אני עם החוגים האלה סיימתי, אולי עוד נקפוץ לשחייה עם תינוקות, רק כי זה משפר את הקוארדינציה, אבל זהו.