על פניו, הונדה אינסייט היא מכונית ידידותית. לי היא ידידותית כי היא בדיוק בגודל הנכון בשבילי, ולסביבה היא ידידותית כי היא היברידית: חוסכת המון דלק, ומזהמת הרבה פחות.
לכן כשנכנסתי לסוכנות הונדה לאסוף את האינסייט לדייט, הייתי נרגשת: אולי הפעם אמצא את המכונית החדשה שלי, ועל הדרך אתהדר בהיותי ירוקה מירוק?
מקס מהסוכנות לקח אותי למגרש החנייה והסביר לי מה קורה שם. מסתבר, שבשביל שההיברידית תהיה היברידית – אסור ללחוץ לה על הגז. אם המכונית עולה על 1500 סל"ד- ההיברידיות שלה כבר מאבדת את האפקט. וכדי אני שלא אגיד "לא ידעתי… לא שמתי לב…" ומיני תירוצים כאלה, שמו בלוח השעונים תאורה. אם אני נוהגת ירוק – דולק אור ירוק. אם אני נוהגת… כמו שאני רגילה – דולק אור כחול. מסתבר שכחול זה השחור החדש.
וגם אם אנסה לרמות- זה לא יעזור. באינסייט יש מערכת ששומרת את נתוני הנהיגה. זאת אומרת שכשאני אחזיר למקס את האוטו – הוא יידע אם הייתי שמורת טבע או לא. גמרתי אומר להיות הנהגת הכי ירוקה במזה"ת, ולגרום למקס לתת לי צל"ש כשאחזיר לו את האינסייט. לשם כך הייתי חייבת לנהוג במכונית כאילו הייתה הכפתור האדום בכור בדימונה. לא ללחוץ עליה.
למה האוטו נכבה לי?
עוד הסביר המקס שהמכונית מכבה את עצמה בעצירה ברמזור. מזל שהסביר, ככה חסך ממני התקף לב בטוח ברמזור הראשון. לא כל כך הבנתי מה זה אומר שהמכונית מכבה את עצמה, אבל לא רציתי לשאול שאלות ממש מטופשות, גם ככה הקוראים הגברים שלנו כועסים שנתנו לאישה שלא מבינה כלום במכונות לכתוב טור רכב.
זה התחיל לא רע. יצאתי מהחניון בקלות, מאושרת מזה שאני יודעת לשלוט במרחב המוטורי שלי. זה היה יום שישי בבוקר, נהגים רגועים יחסית, ואני – לא לוחצת. עדינה.
ברמזור האדום הראשון, הבנתי מה מקס אמר. אני לוחצת על הברקס, המכונית נעצרת, ונכבית. הרדיו עדיין עובד, גם המיזוג, אבל האוטו – דומם את עצמו. אמנם ידעתי שזה לא משהו שאני עשיתי – מקס הזהיר אותי מראש – אבל כן עלה בי לחץ קל. אני בתל אביב. תיכף הרמזור יתחלף, והרי לפני שיהפוך לירוק, מישהו כבר יצפצף לי להתקדם, והמכונית ישנה. היפהפיה הנרדמת ממש. לא מכירה אותה. לא יודעת כמה זמן ייקח לה להתעורר, וזוכרת שיש לי גייס חמישי במחשב המכונית שילשין למקס אם לחצתי חזק על הגז כדי לא לעכב את הנהגים מאחורי עוד יותר.
סתם נלחצתי. ברגע שעזבתי את הברקס, התעוררה הנרדמת, זה לא עיכב אותנו בכלל, אבל לחצתי על הגז כל כך בעדינות כדי לא להעלות לה את הטורים, שאיש מבוגר על קלנועית התעצבן עלי שאני מעכבת אותו.
הגעתי למחוז חפצי. צ'יק צ'ק מצאתי חניה, והתפללתי שלא אשכח איך נראית המכונית, כי ביננו, נרדמת היא כן, יפהפיה…. נו, היופי הוא בעיני המתבונן.
מי שירוק, שלא יעשן
באיילון הבנתי את הבעייתיות האמיתית של הנהיגה הירוקה. כדי שלא תתחלף לי התאורה מירוק לכחול – אסור היה לי לעלות מעל 90 קמ"ש. אני יודעת שזו המהירות המירבית המותרת באיילון, אבל מי שנוהג באיילון יודע, שאם אין לו משאלת מוות, עליו לנסוע לפחות 100 קמ"ש אחרת יהרגו אותו.
לא ויתרתי. למרות האיומים המפורשים על חיי, לא נתתי לכחול לבצבץ. בשלב מסויים זה היה כל כך משעמם, שהסכנה הגדולה ביותר הייתה שארדם על ההגה. מה יעזור לי להיות ירוקה, אם מרוב ירוקת אני אעשה תאונה קטלנית על כביש מהיר, ואגרום לעצמי ולסביבתי נזק בלתי הפיך?
וחשבתי לי- לנהוג על מכונית ירוקה זה כמו לעשן סיגריה אורגנית. מי שרוצה להיות ירוק – שייסע באופניים. או שלא יעשן.
כשהחזרתי למקס את המכונית, הוא אכן התרשם ממני מאד. לא סיפרתי לו כמה ננזפתי בדרך, וקיבלתי את המחמאות שלו כאילו הן באמת מגיעות לי.
האינסייט שהגעתי אליו, אם ככה, הוא שאני אמשיך למחזר גם את הניירות שמחוברים לשקיקי התה שבנותיי שותות. אני אמשיך להשקות את העציצים שלי עם מי תחילת האמבטיה, אני אעשה נסיעות מופרכות כדי לחפש מוקד למיחזור רכיבים אלקטרוניים שהצלחתי (בניתוח כואב) להפריד בינם לבין בעלי. אבל בכל מה שנוגע לנהיגה – אני אסתפק (בינתיים) במכונית שמידרוג הזיהום שלה נמוך, ולא אסתכן בנסיעה שאנטית וירוקה במדינה שתמיד נמצאת באיחור.
הונדה אינסייט – מפרט טכני
נפח מנוע – 1400 סמ"ק
תיבת הילוכים – אוטומטית רציפה
מהירות מקסימלית – 184 קמ"ש
מחיר – 130 אלף שקל
בטיחות – 4 כריות אוויר, ABS, מערכות בקרת יציבות ובקרת משיכה
כשנסעתי בלנדרובר לא ניסיתי לחסוך בדלק