מאז שראיתי את הפרומו, היה לי ברור שאסור לי לפספס את תוכנית הטלוויזיה 9 חודשים. התוכנית עוקבת אחר 100 זוגות, במהלך תקופה של 9 חודשים ומתעדת כל מה שקורה להם. הכנות לקראת הריון וכמובן לקראת הלידה הצפויה.
לתוכנית התוודעתי לפני תקופה ארוכה. לפני מספר חודשים פנו אליי מחברת ההפקות של התוכנית בבקשה, שאסייע להם בחיפוש מועמדים מתאימים לצילומים. הסברתי שאני מלווה נשים וזוגות שכבר עוברים טיפולי פוריות עקב קשיים בכניסה להריון או נשים יחידניות. במקביל, שמחתי מאוד על היוזמה וביקשתי להיות שותפה לדרך של אותם זוגות שיתקשו להרות.
בתגובה נאמר לי שהם כלל לא בטוחים שיהיו זוגות שיזדקקו לטיפולי פוריות. אני מייד הסברתי שכ- 25% מאוכלוסייה הפורייה, בגילאי 25-45, מתקשים להיכנס להריון. כאן הבנתי שהמציאות, שאני חווה בקליניקות שלי, לא מספיק מוכרת לאחרים.
השבוע עלתה התוכנית לשידור. מיד עם תחילתה, התחילה לכאוב לי הבטן. הבנתי שהפרק הזה יתמקד בעיקר בבדיקת הריון ענקית לכל 100 המשתתפות בחדר אחד.
איזה חוסר רגישות.
המשימה – כניסה להריון?
במדינה בה אנחנו מתמודדים עם מגפת הפוריות ומספר עצום של כ- 160 אלף נשים מתמודדות עם תהליכי פוריות כאלה ואחרים, במדינה בה תיקים אחר תיקים נפתחים בכל חודש בבתי החולים השונים על ידי עוד ועוד זוגות שנזקקים להזרעות והפריות, במדינה בה אנחנו מתחנכים לערכי משפחה, במדינה שבה אישה שבוחרת לא להביא ילד כלל נחשבת לאגואיסטית וחסרת רגישות, במדינה הזו שמים יחד באותו חדר 100 נשים וזוגות אשר צריכים להתבשר אחד מול השני מי "הצליח" ומי "נכשל" במשימת הכניסה להריון?
אולי השלב הבא הוא לעשות תוכנית טלוויזיה על גידולים סרטניים, לבדוק את כולם באותו רגע ולהכריז מי חולה ומי לא? מי הצליח ומי נכשל במשימת החיים. אולי נכניס אנשים לחדר גדול ונכריז בעיני כולם אם הם בגדו או לא בגדו בבני זוגם.
הריון הוא דבר אישי והבטן ההריונית שייכת לזוג ולא לציבור כולו. מתי נשכיל ללמוד לכבד את הנושא?
מכעיס אותי שבתוכנית ראינו זוגות מאושרים שמתחבקים כאשר התוצאה שלהם חיובית ולצידם עמדו זוגות מאוכזבים שאין לנו מושג כמה בדיקות הריון הם כבר עברו. האכזבה על פניהם, הבכי שעומד בגרון, הרצון להיות בצד של המצליחים ולא בצד של אלו "שממשיכים לנסות".
הייתי גם בצד השני
שנים חיכיתי לראות שני פסים בבדיקות ההיריון שלי, כמות הבדיקות שרכשתי שווה בערכה לשבוע נופש במלון בחו"ל.
בתוכנית היה לי קשה לראות שני זוגות: הזוג שביקש בדיקה נוספת על מנת לוודא שאכן התשובה שלילית. ראיתי את התקווה שהייתה לאישה על הפנים כשהיא חשבה שהיא לא הכניסה את הסטיק באופן נכון, ראיתי את חוסר האמון שלה שאכן הבדיקה יצאה שלילית, ראיתי כמובן גם את שמחתו של בן זוגה שלא בטוח כלל אם הוא רוצה להיות אב ואם העיתוי נכון עבורו ועבורם.
זוג מקסים נוסף, שנגע ללבי, הוא הזוג שחווה כבר כמה הריונות שהסתיימו בהפלות ובלידה שקטה בשבוע 39. הזוג הזה לא רוצה הריון, הוא רוצה ילד בריא וגם זה משהו שחשוב להפנים.
סטטיסטיקה ורייטינג
אכן דיברו בתוכנית על הסטטיסטיקה של הריונות שנגמרים בהפלות, יחד עם זאת, כאשר תחילת התוכנית מתמקדת בהצלחה בכניסה להריון. לי זה נותן תחושה שמי שיצר את התוכנית לא חשב עד הסוף על המסר שהוא מנסה להעביר.
מהו המסר הנכון לתוכנית כזאת, מלבד הרייטינג? האם המסר שכל אחד מגיע ממקום אחר להורות? האם המסר שישנם זוגות שרוצים ביחד להקים משפחה וזוגות אחרים בת הזוג יותר לוחצת בכיוון? אולי המסר הוא שההורים מתערבים ויוצרים מצב לחוץ בו אנחנו נדרשים "להפוך אותה לסבתא"? או אולי המסר הוא שהמטרה של כולם הוא ילד אך הדרך לשם היא שונה?
אם המסר העיקרי הוא הדרך השונה להורות, לדעתי היה נכון להתחיל את התוכנית בכך שכל זוג מסביר מי הוא, מה הוא ולמה הוא שם מלבד החלום להורות. חשוב היה להסביר שחוסר הצלחה "במבחן הסטיק" אינו כישלון אישי או זוגי ובעיקר שהם לא אשמים בתוצאה. זה היה מתקבל הרבה יותר מאשר להעמיד אותם במצב שבו יש מנצחים והם המפסידים.
הרעיון לתוכנית, אני בטוחה, היה ממקום אנושי ורגיש, אך הצפייה בפרק הבכורה גרם לי להפנים פעם נוספת שכאשר זוג מתחיל את המסע שלו להורות, גם אם מדובר בניסיונות ראשונים של יחסי מין לא מתוזמנים, הלחץ שמופעל באופן גלוי וסמוי הוא אדיר. לכן ההבנה הכי גדולה שלי היא שמפעל חיי חייב לגדול ולצבור כוחות על מנת שאף אישה ואף זוג לא יעברו תהליכים ארוכים ומלחיצים לבד מבלי לקבל הכוונה, ליווי, כלים והמון ידע, פשוט כי מגיע לכם.