מאז שאני זוכר, תמיד חלמתי להיות פסיכולוג. שאפתי לטפל באנשים ולהעלים חלק מהסבל האנושי, במגבלותיי הצנועות. באמת האמנתי שאין דרך אצילית יותר מלהקדיש את חייך בעזרה לאחר. סיימתי תואר בפסיכולוגיה בהצטיינות עוד בתקופת הצבא, ציוני המתא"ם אפשרו לי לגשת לכל אוניברסיטה שאבחר לתואר השני. החלטתי שלפני שאמשיך, אתנסה קצת בפרקטיקום והחלטתי להתנדב לשנה בעמותת סה"ר, המספקת קו סיוע אינטרנטי לסובלים ממחשבות אובדניות ודיכאון.
אותה שנה שינתה את מסלול חיי לחלוטין והביאה אותי בסופו של יום, דווקא לעולם הפרסום. עכשיו, כשאותה עמותה נמצאת תחת סכנת סגירה מיידית, חשוב לי לספר קצת על עבודת הקודש המדהימה שאותם מתנדבים עושים.
הסייעים בסה"ר עוברים תקופת הכשרה של כחצי שנה, בה הם למדים על מכלול היבטים של הסבל האנושי, החל מהשתלמויות בנושא הפרעות אכילה, מקרי התאבדות וכו' ועד לטכניקות טיפוליות ומכילות המנחות את אותם סייעים בדינמיקה המורכבת שהם נאלצים להתמודד מולה.
בתום תקופת ההכשרה הסייעים מתחילים לעבוד במשמרות דו שבועיות (או יותר), במהלכן הם משוחחים עם עשרות פונים ופונות, שלכל אחד מהם סיפור חיים קשה לאין תיאור. שעות על גבי שעות יושבים אותם סייעים בבתיהם, מתכתבים עד אחת לפנות בוקר עם נשים שעברו מקרי אונס קשים, נערות שנוהגות לחתוך את עצמן תוך כדי השיחה רק כדי להרגיש משהו, פונים שרק באים להפרד לפני שיבלעו את חבילות הכדורים ושאר מקרים של סבל אנושי עצום, המבעבע תמידית מתחת לפני השטח.
הדבר העיקרי שמלמדים את אותם סייעים הוא להכיל ולתת במה לאותם אלו שהעולם לא פינה עבורם מקום. כי הרי מה באמת אפשר להגיד לילדה בת 13 שאחיה המבוגר מתעלל בה מינית וההורים מעלימים עין? כיצד מתמודדים עם נערה שחותכת את עצמה בכל גופה (סמוי מהעין) רק כדי להרגיש משהו אחר, מלבד הכאב הקיומי שמציף אותה בכל שנייה? מה אומרים לאישה שגילתה שנותרה לה שנה לחיות, חודשים ספורים אחרי שאיבדה את בעלה? זה כמו לעמוד מול אותה ילדה בת 5 שכתב עליה דוסטוייבסקי, שמדי יום חוותה התעללות וכליאה במרתף וכל שהיה בכוחה לעשות הוא לזעוק (ספק לאלוהים ספק לממשות כולה) – "למה?".
כי אין באמת תשובות לסבל האנושי ולשאלה שכה רבים זועקים בחושך לאלוהים. סייעי סה"ר הם אותו קיר לבן, שנאלץ להכיל ולתת מקום לצעקה הזו, נוראית וקשה ככל שתהיה.
הבנתי שכנראה לא אהיה פסיכולוג
לעולם לא אשכח את אותם הרגעים המצמררים, כשבן השיח שלך מודיע שנמאס לו, שהוא רוצה שנמסור לכולם שהוא מצטער ומספר בדיוק אילו גלולות הוא מכניס לפיו בשעת השיחה. את הדמעות שלא מפסיקות לרדת, את הניסיון להכיל מספר פונים קשים במקביל, תוך כדי שמירה על הכללים המנחים.
לעולם לא אשכח את הניסיונות הנואשים להירדם אחרי לילה שכזה, אחרי שעות שבהן אתה מכיל את הסיפורים המצמררים ביותר על גילויי עריות, אונס קבוצתי, דיכאון תהומי או גלישות פסיכוטיות שלהפונה. אחרי שנה כמתנדב, הבנתי שכנראה טיפול פסיכולוגי אינו התחום שלי. הבנתי שלא אוכל להכיל את כל הכאב האנושי הפרטי הזה, מבלי להתחיל לחשוב שהעולם הוא מקום רע ונורא.
ויתרתי על התואר השני בקלינית ונכנסתי לתעשיית הפרסום, שעיקרה בפסיכולוגיית צרכנים. מדי פעם עקבתי אחרי החברים בסה"ר בפורומים שלהם בתפוז ובשיחות טלפוניות. אותם מתנדבים יקרים שבורכו באמפתיה אינסופית ובאופטימיות כה רבה, שמצליחים לחלץ אנשים מהביצה מבלי לטבוע בה בעצמם, הוזכרו לא אחת בתפילותיי. הם לא רק מספקים לאנשים הסובלים ממצוקה נפשית חמורה מקום שיכיל את הכאב – הם מצילים חיים פשוטו כמשמעו ויש עדים רבים שמודים להם על כך עד היום.
לפני כשבוע קיבלתי שיחת טלפון מטרידה מאחד מאנשי סה"ר, בה הוא בישר לי על קשיים תקציביים שמאיימים לסגור באופן מיידי את קו הסיוע. הווה אומר להשאיר עשרות אלפי ישראלים הסובלים ממצוקות נפשיות חמורות, עד כדי חשש אמיתי לאובדנות, בחסדי ה'.
אני קורא לכל מי שיכול לתרום לארגון הכה חשוב הזה, שמנסה ומצליח להציל חיים ולהוריד את מפלס הסבל האנושי האינסופי, לתרום מכספו או מזמנו כדי להשאיר את סה"ר בחיים.