כאשר הגעתי לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשנת 1980, ההתייחסות לעבירות מין או לאלימות כנגד נשים היתה שונה.
זו היתה תקופה שבה כשהאישה היתה מתלוננת על אלימות מצד בעלה השוטר היה אומר לה: תתנשקו ותלכו הביתה. היום ההתייחסות מחמירה והענישה בהתאם.
זה לקח שנים, אבל אני רואה את תפקידה של התקשורת וגם של ארגוני הנשים כמשפיעים על ההתייחסות לעבירות האלה. בעבר לא היתה מספיקה עדות המתלוננת כדי להעמיד לדין. היה צריך עדות נוספת תומכת כי אולי מדובר בתלונת שווא. ירשנו את זה, כמובן, מהמשפט האנגלי אבל ביטלנו את זה. לא צריך שום ראיה תומכת. נקבעו אפילו עונשי מינימום. היתה לתקשורת השפעה בעניין.
בפרשת רמון היא דוגמה היו עיתונאים שהגנו עליו ועברו על חוקי סובידיצה.
היה עיתון שתמך בו ושלח לפוליגרף מטעמו עדות שנמצאו דוברות אמת ועיתון אחר שלא תמך בו עשה את אותו הדבר והעדות נמצאו דוברות שקר. אסור לעשות את זה אבל בפועל זה נעשה ולא מעמידים אנשים לדין. ההנחה היא שזה יכול להשפיע על המשפט אבל השופט בסופו של דבר שופט לפי מה שיש לפניו.
הבעיה בעיני היא ההשפעה הציבורית שיש לתהליכים האלה. זה פוגע באמון הציבור בבית המשפט. אם העיתונות כתבה שמישהו זכאי, או להפך, ובית המשפט מחליט אחרת מהעיתונות, כמו רמון למשל, שהורשע להפתעת התקשורת, הקורא של אותה תקשורת אומר לעצמו שבית המשפט מטומטם, כי אמרו לנו אחרת.
בעניין כניסתו של נוחי דנקנר או בעלי הון אחרים לעיתונות אומר כך: אנחנו זקוקים לעיתונות מגוונת. סגירת עיתון מעריב, אם היתה מתרחשת, היתה יכולה להיות יום עצוב מאוד למדינה.
נכון, ריכוזיות כלכלית זה דבר רע ומטפלים בזה. אבל ריכוזיות בתקשורת יכולה לפגוע בלבו של חופש העיתונות. אנחנו צריכים אלף פרחים שיפרחו. אהרון ברק אמר שעיתונות, בשל תפקידה הציבורי, צריך להכפיפה לבג"צ. אני מתנגדת לזה. אבל אם כל העיתונות תהיה שייכת לאדם אחד או לגוף כלכלי אחד, יהיה קיים הצורך הזה. עיתון שיש לו בעלים עם אינטרסים כלכלים זה לא הדבר האידיאלי. הייתי רוצה שלבעל עיתון לא יהיו עסקים אחרים, אבל במציאות הקיימת אני יכולה לשאוף רק לשבירת הריכוזיות בתקשורת.
תפקידה של מועצת העיתונות ואני בראשה, נחלק לשנים: שמירה על חופש העיתונות, ובזה אני מברכת על כל עיתון שקיים או מצטרף, ושמירה על האתיקה עיתונאית.
אנחנו מזמינים תלונות מהציבור, במידה שאדם חש שעיתון או עיתונאי מסוים פוגע בו. יש תקנון מפורט ויש לנו בתי דין שלנו. נכון, אין להם כוח ענישה אבל יש לנו כח מבחינה מוסרית ומקצועית לומר שעיתון או עיתונאי הפרו את תקנון האתיקה.
התחקירים נגד אישי ציבורי ראויים.
יש כללים ויש חוק איסור לשון הרע ואם הדברים לא בדוקים, וזה הכלל הראשון בחוק האתיקה של עיתונאים, יש מה לעשות כנגדם. אבל כאשר אדם הוא איש ציבור הוא חשוף לביקורת וזה תפקידו של העיתונאי. זה תפקידה של העיתונות – לערוך ביקורת ותחקירים שיש בהם עניין ציבורי.
אני חושבת שיש לתקשורת חלק בהחמרת הענישה כלפי אישי ציבור. אני מקווה שכן.
באופן כללי, בעוד שלא ראוי הדבר שתקשורת תשפיע על גזר דינו של אדם, בהחלט ראוי שנושאים כלליים והתייחסות כללית תבוא לידי ביטוי בתקשורת.
אני מעריכה שריבוי המשפטים מראה שיש פה בעיה, למרות שהמדינה יכולה להיות גאה בהם כי גם אם האדם מכובד חוקרים אותו ובודקים ומעמידים לדין ומענישים בהתאם.
הפסיקה המשמעותית ביותר שלי כשופטת, בעיני, היתה הפסיקה ביחס ליתד: ילדים עם תסמונת דאון.
קבענו אז שקיימת זכות לחינוך לכל ילד. זו זכות חברתית ייחודית וזו זכות חשובה ביותר בעיני. המשמעות היא שאם חוק כלשהו פוגע בזכות לחינוך, יש כללים לגבי איך זה יכול להיעשות ובאיזו מידה ואת זה בית המשפט העליון יכול לבדוק. עוד עיקרון חשוב הוא שאם הילדים המיוחדים מבקשים איזשהו שירות שהמוסד לא מתכוון לתת הוא צריך לתת הסבר ולא להסתפק ב"אין כסף או תקציב".
ביתד היתה בעיה של תקצוב החינוך לבעלי צרכים מיוחדים שנשלחים ללמוד בבתי ספר רגילים. משרד החינוך חשב שהוא לא צריך לתקצב את זה, מעבר לכיתות המיוחדות שהוא מתקצב. אנחנו דחינו את זה והחלטנו שהילד, בכל מוסד שהוא נשלח אליו, זכאי לקבל שירותים כאלה שיאפשרו לו ללמוד שם.
התרומה המשמעותית ביותר שלי לקידום נשים, בעיני, היא פסק הדין לגבי אליס מילר, שהשתתפתי בכתיבתו.
היינו הרכב של חמישה שופטים והוא התקבל ברוב דעות צנוע. הדברים לא נראו מובנים מאליהם.
פסק הדין הזה שינה את המציאות ופתח הרבה מאוד דלתות לחיילות שלנו, שהן טייסות וחובלות, והשפיע על מעמד האישה באופן כללי.
נשים שונות מגברים, זה ברור, ויש להן פונקציות שונות. כאשר מקימים מערכות אי אפשר לראות מול העיניים רק את הגבר. יש גם אישה.
המערכות צריכות לקחת בחשבון את הצרכים של הנשים ואת האינטרס של החברה כולה במימוש הפוטנציאל של נשים. זה טוב לא רק לצה"ל אלא לכל המערכות הקיימות. הרי מדינה לא צריכה לוותר על הפוטנציאל של 50% מאזרחיה.
בעולם המשפט מעמדן של הנשים לא רע. בוודאי בשירות הציבורי. אם כי לא היתה לנו עדיין יועצת משפטית לממשלה ואני מצפה לזה. במעמדן של נשים בכלל יש מה לשפר.
פרנסואה ז'ירו הצרפתייה, שהיתה עורכת העיתון "ל'אקספרס" כשהיה העיתון החשוב בצרפת, ושימשה גם שרה בכמה ממשלות, נשאלה בראיון, כשמלאו לה שמונים, אם הנשים בצרפת הגיעו לשוויון. היא ענתה: "כשאני אראה נשים בעלות כישורים בינוניים ומטה במשרות חשובות אני אדע שהגענו לשוויון".
עליתי ארצה בגיל 10, והמשפחה שלי התפרקה.
אבי נפטר אחרי שעליתי ארצה ומצאתי את עצמי עם אחי הצעיר, בן 7, במוסד לילדים "נווה הילד". זה לא היה פשוט אבל אחרי תקופת הסתגלות זכיתי לחינוך יוצא מהכלל באותו מוסד.
אני אסירת תודה למדריכים שלנו, שחינכו אותנו לציונות, שהיתה אז ערך עליון ומובן מאליו, אבל גם לכבוד האדם ולכך שאדם הוא המטרה ולא אמצעי. עם הערכים האלה אני הולכת כל חיי וגם בכהונותי כשופטת שעומדת על ההגנה של זכויות אדם. הבסיס לכל זה הוא הערכים שקיבלתי שם.
השופט מאיר שמגר הוא שהשפיע באופן המשמעותי ביותר על הקריירה שלי.
הוא היה מפקד שלי בצבא, הוא היה שופט בבית המשפט העליון ואני הייתי שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים. זה לא היה עניין חברתי, היתה לו הזדמנות להכיר אותי כפקודה שלו. הוא היה איש מילואים שלנו וישבנו בהרכבים במסגרת הצבא. הוא האדם שקידם אותי, הוא השפיע על קידומי מטעמים מקצועיים ואני רואה בו אדם חשוב מאוד בחיי.
העולם שלנו לא פשוט והחברה הישראלית אינה פשוטה ויש לנו תופעות שלא מתיישבות עם הגנה על זכויות אדם ומיעוטים וזה מעציב אותי ומקומם אותי.
שמריהו לוין אמר פעם שעם ישראל הוא עם חכם – חבל שאין לו קצת שכל. השוויון שהובטח לכל האזרחים בלי הבדל דת, גזע ומין- לנו הנשים, לניצולי השואה, לנכים, לילדים בעלי צרכים מיוחדים ועוד – לא מקוים. קיום השוויון המובטח הזה הוא חלק מהחובה שלנו כמדינה דמוקרטית.
החזון שלי הוא קיום מגילת העצמאות ולמרבה הצער זה לא מקוים.
אני רואה בערכי השוויון גם את היחס לגר – אני מדברת גם על העובדים הזרים וגם על אזרחינו הערבים. זה ערך יהודי. הניסיון ההיסטורי מחייב אותנו להתייחס כאזרחים שווים לגרים. אנחנו לא מקיימים את זה עדיין ואני מקווה שנשתפר ואני עוד אראה את זה. אני ילידת 1934.
אבל אני מוכרחה להוסיף שאני רואה גם את חצי הכוס המלאה. לא היה עבורי אירוע יותר מרגש מאשר להדליק משואה ביום העצמאות ה 62 של המדינה: הגענו להישגים מכובדים מאוד, כמדינה צעירה מוקפת אויבים. וצריך לראות גם את הדברים הטובים.
עם מי הייתי יושבת לקפה?
כשופטת הכנסתי את עצמי למעין בועה. היו לי חברים לפני שהתמניתי והם נשארו חברים שלי, אבל נזהרתי בקשרים חדשים, כי אולי אצטרך לדון בדברים שקרובים אליהם. משפרשתי יצאתי מהבועה והכרתי הרבה אנשים מאוד מעניינים מכל תחומי החיים העולם נפתח לי. רכשתי לי הרבה מאוד חברים חדשים ומעניינים.
שרית פישל שואלת בעמוד הפייסבוק של Onlife מה דעתה על מעורבות העיתונות בהליכים משפטיים?
יש תקנון אתיקה שהעיתונאים מחוייבים בו ויש חוק סוביודיצה. אני יודעת שהעיתונאים עברו על שניהם.
המשפט צריך להתנהל בבית המשפט ולא בתקשורת. זה נכון שעצם הדיווח יוצר אווירה אבל השופט שופט לפי החומר שבא בפניו, וההתייחסות לנאשמים היא לא תמיד באותה רוח שנושבת מצד התקשורת.