בבלוג הזה אני כותב ומספר על דמויות שפגשתי במשך השנים בדרכים והשאירו עלי חותם שחיפש לו דרך לצאת בצורה של תיאור או סיפור. מאחר והוצאתי ספר חדש "צרות בגן עדן" (כנרת- זמורה-ביתן, 205 עמ') החלטתי שאספר הפעם על דמות אחת, פיקטיבית, אבל עבורי ממשית לא פחות מכל אלו שפגשתי עד כה.
לא פשוט לכתוב על דמות שליוותה אותך כמעט שלוש שנים מחייך. מערכת יחסים הדדית מורכבת: אני חפרתי בה בדיוק כמו שהיא טחנה אותי. כנראה זה טבען של מערכות יחסים, מפרות כשהם שהן מתסכלות, הורסות ובונות, משיכה בלתי פוסקת ולעיתים גם דחיה. רגע הפרידה ממנו, לפחות זמני, היה כשהספר יצא מהדפוס. באותו רגע הרגשתי שחבל הטבור, לפחות הוא, נותק אבל עכשיו התינוק-איש-ספר הזה צריך להתחיל לעמוד על הרגליים, ורצוי לבד.
איור: יוני גודמן
זהו דותן נאור, חוקר פרטי, ששרוי בשפל רגשי מתמשך. כשהוא מתבקש לצאת בעקבותיה של סיגל ברדון, בחורה ישראלית יפהפייה שנעלמה בבנגקוק, אין לו יותר מדי חשק לזה. אבל הוא חושב לעצמו שיש לו בתאילנד כמה קשרים מפעם, והוא הרי מכיר היטב את בנגקוק של חיי השוליים, וממילא הזוגיות שלו עם מירה מתרסקת ? אז אולי בכל זאת יועיל לו קצת אקשן במרחקים. אלא שעד מהרה מתברר לדותן כי מה שממתין לו שם מפותל וסבוך מכפי שהעלה על דעתו, וכי הוא שועט לקראת הישאבות אל חור שחור בעברו שלו.
"[…] מה שמתרחש שם, מחוץ לחלונות, הוא לא לבטן הרכה של תייר תמים שבא לראות אתרים ולעשות שופינג. שם הכול יכול לקרות, שם אתה והחושים שלך נשארים לבד. שם בנגקוק מפסיקה להיות חיוך פלסטי. שם אין תייר, רק קורבן, קטן ולא שווה הרבה, או דג שמן שיוצאים לדוג אותו בלילה."
כשניגשתי למלאכת הכתיבה ידעתי כמה דברים על דותן נאור עוד לפני שיצרתי אותו. זה משונה, אבל זהו התהליך. ידעתי שאני רוצה לכתוב על גבר שנזרק מהמערכת של השב"כ כשהוא פגוע. זה קורה כל הזמן מסביב בחיים האמיתיים. אתה רואה את האנשים האלו שנתנו, מסרו, העניקו את מיטב שנותיהם למערכת, ויום אחד היא מפנה להם עורף. משום שהעולם השתנה, בגלל שהם פישלו וכן הלאה. הלמה לא חשוב. חשוב מה קורה לאדם.
"מה אתה יודע על הבחורה הישראלית שנעלמה?" שאלתי.
תום הסתכל עלי, פ??יפ?פ??ף סיגריה כדי למשוך זמן ואז אמר, "שמע, אנחנו חברים. אני בסוף הדרך במשטרה. באתי להיפרד ממך."
שתקנו. הבנתי. אתה נותן את העשרים?שלושים שנים הכי יפות שלך למערכת, ואז יום אחד משהו משתבש. זה לא אתה שהשתנית, זה העולם סביבך שכבר לא חושב ומתנהג כמוך. פתאום אתה מיושן, בסטנדרטים אחרים, והופ ? אתה בחוץ באמתלה כזאת או אחרת. כנראה שלא רק אצלנו זה ככה. מה כנראה, בטוח.
בחוץ זירזף הגשם. לא היתה פעם שהגעתי לבנגקוק בלי שירד בה גשם. יש כאלה שיש להם מזל וגשם יורד כשהם עוזבים מקום, מה שמכניס אותם למצב רוח נוסטלגי. אבל אצלי זה בדיוק ההפך. הגשם אומר שרק הגעתי ושהחרא מתחיל.
עטיפת הספר
אחר כך רציתי לכתוב על בגידה, לא כזאת שבין גבר ואישה אלא על בגידה בחברות, על בגידה בין שני גברים שגדלו ביחד ויום אחד, ושוב הלמה לא חשוב, נוצר הנתק, הקור והבגידה. היה לי ברור שאני הולך לכתוב ספר מאוד גברי.
"יש רק מישהו אחד שאולי יכול לעזור לכם," אמר הנזיר, "ישראלי שקוראים לו ראובן בדש. בסוף, בנגקוק היא מקום קטן, כמו כל מקום. ראובן מכיר את כל הישראלים. אלה שבאים ואלה שהולכים, ובמיוחד את אלה שנתקעים. הוא הכתובת שלכם."
השם נתקע לי כמו עצם בגרון. כאן? ראובן בדש כאן? מה הוא עושה כאן? איך לא ידעתי על זה? העבר עלה והציף אותי כמו ביוב שעולה על גדותיו. כל המשקעים, כל מה שקברתי עמוק עלה עכשיו, כל החרא השתלט…
אז מה יכולתי להגיד לה? שמחבר הוא הפך ליבלת, כזאת שאתה צורב אותה אבל השורש שלה נשאר עמוק בעור וברגע שאתה מתחיל לגרד אותה היא מופיעה מחדש?
"ראובן הוא פצע ישן שלא מגליד," אמרתי לבסוף. "פצע שמתעורר לחיים בכל חילוף של מקום ועונה."
ניסיתי ליצור מותחן שיהיה קצבי וגם ישראלי להפליא. אמנם הוא מתרחש בקצה אחר של הגלובוס, אבל הוא חודר שם לתוך מיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול-לבן ? תרמילאים זרוקים, בעלי עסקים, עובדי משרד החוץ, אנשי שרות הביטחון לשעבר, נזירים בודהיסטים, פושעים נטולי עכבות, צעירים מסוממים, זונות עם ראיית עולם פילוסופית ? וחובר למערבולת מסחררת של אלימות, תשוקה ורוחניות.
הספר הוא רומן מתח אבל גם מתובל במנה גדושה של הומור פנימי; סיפור שמזכיר לנו מחדש כי הכוח המניע מתחת לכל פשע ראוי לשמו הוא בסופו של דבר הרצון להיות נאהב.