חשיפה נדיבה של קמצנות: יעל הדר נשברת ומוציאה את הארנק

 

 

יושבת במסעדה עם חברים ששותים ואוכלים כיד המלך, האלכוהול יקר והם מזמינים את מיטב המנות. החיים הטובים. ואילו אני מזמינה סלט וקפה ובסוף הארוחה נאלצת לחלוק איתם שווה בשווה בחשבון.

 

רק המחשבה על הרצון לבדוק את החשבון ולראות בכמה אכלתי ולדמיין את המבטים המצמיתים של "איזה לא קולית את, לא חברית, קמצנית". מעוררת בי צרבת נפשית. אז אני מוותרת. יאללה… שווה בשווה כולם. ואז מרגישה את המעיים משתוללים בקרבי.

 

יש משהו די מעצבן בעובדה שאחרים ממש לארג'ים על הכסף שלך. אם אני הייתי מזמינה את המנות היקרות בתפריט הייתי מקפידה להיות אחראית לעצמי. מדוע שווה בשווה?  ומי פה חוסך על התחת של מי? ומי הקמצן האמיתי?

 

ברור לי שהקמצנות שלי פה היא הקמצנות על עצמי. הרי יכולתי גם אני לנהוג כמותם ולהתפרע ולהנות במקום לכמוש לי אט אט כחסה מותשת לתוך הסלט. ואולי זה הזמן להודות גם במנת קנאה בהם על כך שהם פשוט נותנים דרור ליצריהם ללא בדל רגשות אשמה.

 

היום הייתי מצפה מעצמי להגיב בכנות ולעשות ולאמר את שעל לבי. או שלא לאמר כלום ופשוט לשלם באהבה. כי גם אם יש אנשים עם תכונות של נצלנות וקמצנות יש להם תכונות נוספות שאני אוהבת, אז אני סולחת. גדלות נפש. נא למחוא כפיים עכשיו.

 

מודה ומתוודה קבל עם ובושה שמצאתי את עצמי בעברי, לא פעם, מקווה בסתר, בתוך תוכי (תקווה די גועלית יש לאמר) שהדייט הנוכחי לא יסתיים בכך שאצטרך להתאמן בפתיחת הארנק שלי. במאמר מוסגר אוסיף שלמרות התקווה בלבי שלא אצטרך לשלם ברוב המקרים הייתי דורשת לשלם את חלקי בכל זאת.

 

נכון שכל זה שייך יותר לתקופות שבהן ההכנסה שלי לא הייתה מספר עם הרבה ספרות מעל האפס. ובכל זאת, זה לא רק עניין המחסור בספרות. יש פה גם כל מיני קונספציות מוטעות על גברים ועל החיים בכלל. למשל, המחשבה שאם מישהו, במקרה זה איזה גבר גברי במיוחד, יקח אחריות עליי וידאג לי במקום שאני אצטרך לעשות את זה, אז החיים יראו ורודים. זה אומר לעזוב את הכל, לרכוש שמלמלות אביביות, להתפטר מכל העבודות המעניינות שלי, ושאותו גבר גברי במיוחד ישא אותי על כפיים, יגונן עליי ואוכל פשוט לבהות בחלל במשך הרבה שעות ביום בלי לעשות כלום כמו שאני אוהבת.

 

הבעייה היא שכל ה"סרט הגברי" הזה הוא מופרך כל כך שהוא נדחק לשולי התודעה מפאת מגוחכותו, ומשם הוא שולח הוראות בלי שנשים לב שהוא עדיין שם. נודניק.

 

 

מובן שגבר גברי זה במציאות הממשית לא היה מוצא חן בעיניי כלל ועיקר, והעצמאות הכלכלית שלי יש לה משמעות רוחנית עבורי, וקצרה היריעה מלהדגיש עד כמה אני חושבת שעצמאות כלכלית היא המפתח לחופש אמיתי. הדגשתי. ולא בצחוק. יש קלישאות שמומלץ להדגיש אותן כשאנשים קוראים אותך.

 

הרי ברור שהקמצנות מעידה על מפלסים גבוהים של פחד ועל תודעת "חוסר" גבוהה במיוחד. ברגעים שבהם חששתי להוציא כסף בחיים החוויה הייתה שכל שקל מייצג בעצם את מה שאין לי. ושאם לא אשמור על זה טוב טוב יקחו לי ואישאר לבד בקור בלי מעיל ובלי כלום. כמה מטופש אם זאת אנושי.

 

יש אנשים למשל, שמתרברבים בכמה מעט הם הוציאו על נעליים. זה משרה רוגע. זה נותן תחושה שאפשר לרמות את השיטה. שלא חייבים להיות באלפיון העליון בשביל לנצח אותה.

 

בנוסף, אני מזהה קשר (לא בדוק אמפירית) בין קפיטליזם ותפיסת עולם ימנית בכלל לבין קמצנות. בקמצנות יש משהו "בסיסי", קרוב מאוד לילדות ולעולם החי. כמו בקונספצייה הביולוגית של הגן האנוכי. אני דואג לעצמי, לגנים שלי, ולשכמותי ושימות העולם. זה רק שלי ואני לא חולק, ממילא כולם רק דואגים לעצמם לא? אלה הן תפיסות שנמצאות בבסיס הכלכלה הקפיטליסטית. ובבסיס היחס לשטחים של הימין בישראל. זו בעצם גישה ילדותית ולא מפותחת כלפי העולם. מושגים כמו "רק החזק שורד", זה גו'נגל שם בחוץ, הקם להרגך השכם להורגו, וזה שלנו ורק שלנו הם מושגים "עתיקים", שהמתבוססים בהם מסרבים לראות שיש אפשרות לראות את המציאות קצת אחרת. ובאופן שישפר את איכות ומשמעות הקיום.

 

מובן שכל אביב העמים של הגדרה עצמית ושל חלוקת האנושות למדינות על פי דת או לאום הוא קונספט שלא הוכיח את עצמו. יש דברים חזקים יותר שיכולים לחבר בין בני אדם. כמו שקורה באופן טבעי בעידן הגלובליזציה, הפייסבוק והטוויטר, אך בני האדם ברובם מדשדשים מאחורי ההתפתחות הזאת, ועדיין רואים את השתייכותם הראשונית לקבוצת לאום המוגדרת כמדינה. ולא רואים עין בעין כמוני. חבל. היה יכול להיות ממש כיף פה.

 

לענייננו, מובן שרוב הקמצנים הם דווקא בעלי הכנסות נאות ומעלה. כי אתה לא יכול לחשוש שאין לך כשבאמת אין לך. כי כשאין לך אתה עסוק בלשרוד, כשיש לך אתה יכול לאבד את זה. וכאן נכנסת החרדה שיכולה להפוך לקמצנות.

 

נ"ב פרויד טען שקמצנות קשורה גם לאיזה עניין אנאלי עם חיתולים ופיפי קקי, מה שמחזק את תחושתי שיש ביסוסים לתזה שלי על קשר רציני של הקמצנות/קפיטליזם לעולם הפעוטות.