לאחר שבועיים רצופים של יורוליג טסטוסטרוני אליו צורף צו הרחקה מהשלט, שוב נכבשו הספה בסלון ומשבצת הפריים טיים של חמישי בערוץ 10 ע"י הכח אסטרוגן והגביע חזר להיות בידינו.
על עקבים בלתי ידידותיים למדרכות עתיקות חזרו טריני וסוזאנה לפתוח לנו את הסופ"ש וצנחו בכותל למבצע נועז של שחרור ירושלים – בעיקר מערימת הסמרטוטים שעוטים תושביה.
הפעם נקלעו טריניזאנה ללב הסכסוך הישראלי: מרזה טריה שמסוכסכת עם הדימוי העצמי שלה, אבו גושית שמסוכסכת עם בעלה, אוהד בית"ר שמסוכסך עם המקלחת ופנסיונרית תוצרת בגדד שמסוכסכת עם שנת הייצור שלה, ועל כולם, נחתו טריני וסוזאנה כמשיח על סוס ורוד פוקסייה, כשמעליהן מרחפת התעלומה שטרם נפתרה: באיזה שלב של העונה נחשף לצלוליטיס של טריני בזום אין או לזרועותיה האיכריות של סוזאנה במדיום שוט?
תשובה: פרק 2, קצת אחרי רצף הפרסומות השני.
לקאסט הפרק צורפו גם: צעירה ירושלמית שופעת קימורים שחיה תחת ביקורת אימהית נוקשה (וכנראה בגלל זה לא מצליחה לרדת במשקל), הגרסה הסטרייטית של פרידה הכט (שעשתה מהפך לגרסה הסטרייטית של אלן דג'נרס) ועולה חדשה מארגנטינה.
ובעיר הקדושה, דבר אינו קדוש עבור טריניזאה, כולל הענקת התואר uniboob (או 'חד-שד' בתרגום לכנענית) לפרונט של רווקה כשרה למהדרין או הלבשת אוהד בית"ר בחולצה אדומה שעלולה לעלות לו בהגלייה מטדי במקרה הטוב או אשפוז בהדסה במקרה הגרוע. קאלצ'ר שוק אניוואן?
את זוית המשקל-אישו תקפו הפעם מכיוונה של אלינור, שהשילה 40 קילו ממשקלה אבל עדיין רואה בחורה שמנה כשהיא מעזה להסתכל במראה, קונספט שלא מטופל תדיר במחוזותינו והזדמנות נפלאה עבור סוזאנה, להשיל סופסוף את בגדיה ולהרביץ היגיון בריא בעלמה המבולבלה – שלבסוף, בסיוע שמלת H&M מקולקציית לאנוון די תשנה את דעתה. טוב ברור.
אך למרות ארסנל הטיפוסים המסקרנים/משעשעים, הפרק סבב בעיקר סביב דבורה, עולה יחסית חדשה מארגנטינה ואם חד הורית לויולטה, ילדה נדירה עם מחלת עצמות נדירה וחכמת חיים של בעלת פונדק ("רק שיכורים וילדים אומרים את האמת"). דבורה די שכחה את עצמה על אף נתוניה המצוינים והובאה לתכנית ע"י בתה האהובה כדי לפנק קצת את אמא. נורא מרגש, אבל תכף מגיע 'אבל': שבעה אנשים פר פרק זה קצת טו מאץ'.
בז'רגון של עולם הפרסום יש אמרה: "גם זה וגם זה – זה לא זה ולא זה" ואכן, הפורמט של התכנית מאלץ אותנו לפגוש די הרבה אנשים, לא לדעת עליהם כמעט כלום חוץ ממה שהכי מציק להם בחיים (איו כיוון, יש כרס וכו') ולפני שהספקנו להיקשר אליהם רגשית או למצוא אותנו בכל אחד מהם – טראח, הם עוברים מהפך ומשאירים אותנו, הצופים, מעט קהים רגשית, אפילו אדישים. וכך יוצא שחווית ה'אחרי' שאמורה להיות בום גדול, הופכת בעצם לבומצ'יק. כמעט טוב, כמעט מרגש, כמעט וואו.
ועל אף כל זאת, די נעים לצפות בגלאם-דוקו הזה, כי נוסף על המסר המעודד שהתכנית נושאת עימה, והכיף שבלראות מייקאפ, אקססוריז ושתי בריטיות עם חפפה בפעולה, יש תחושה שגם אם ינחיתו את טריני וסוזאנה באמזונס בלב שכונת במבוק הומה אוכלי אדם – הולך להיות מה זה כיף.