הכול החל כאשר התגוררתי בשנות ה ? 70 (כן, של המאה שעברה) בבית רדוף רוחות ברובע בריקסטון הידוע והמושמץ דאז בלונדון. גם אני צחקתי בהתחלה, עד שהסתבר לי שבעלת הבית הקודמת, לפני שאנחנו פלשנו אל הבית (בתקופה של דיור חינם בבתים לפני הריסה), קברה את אביה בחצר כדי להמשיך ולקבל את דמי הביטוח הלאומי. אז גם התחלתי להבין שהחיים הם לא שחור ולבן אלא יש ביניהם הרבה אפור שלא בהכרח חייב להיות משעמם.
גרתי שם עם סיימון, ודרכו התוודעתי לדרך הבודהיזם – אבל ביום עבדתי אצל ישראלי שהיה לו מחסן מכירות של מזוודות, שכל הניגריות השמנות היו באות לקנות שם בזול. מבחור בשם תום שעבד איתי למדתי, חוץ מלשתות פיינטים של בירה, שאם "שוכחים" מזוודה או שתיים באוטו של ההובלות יש הכנסות מהצד. בערבים הייתי הולך לשמוע בפאב האריה השואג או משהו בשם דומה בחור אחד שרק התחיל להיות מוכר בשם בוב מארלי, ואף אחד לא עשה עניין. באנו לשתות.
אבל לא על בריקסטון וטיפוסיה רציתי לספר, אלא על בחורה אחת – כמעט מהצד השני של הגלובוס, במאנילה שבפיליפינים. הפיליפינים הוא מקום מעט משונה, בעיקר קצת דפוק. זה חבל כי המדינה מקסימה. אבל איכשהו כל פעם שהייתי שם משהו, אסון שהתרחש. פעם עמדתי במרפסת מלון הילטון ורובע שלם נשרף לעיני. אחר כך אמרו שאחד מבעלי האדמה פשוט הדליק אותו כדי לפנות את הדיירים הזולים כדי שיוכל לבנות עוד איזה קומפלקס לעשירים בלבד. הייתי שם ממש לאחר שהר הגעש פינטובו התפרץ וכיסה כפרים שלמים או בזמן אסון של טביעת מעבורת ישנה וחורקת על כל אנשיה.
למקום הזה יש קסם רב. לא רק בגלל היופי הטבעי, האיים, החופים, טרסות האורז, הרי הגעש. בכלל. היה זמן לפני כעשר שנים שהשמות של טרסות האורז בבאנוויי, צפון האי לוזון או חופי החול ומי התכלת של בוראקאי היו על שפתותיו של כל תרמילאי ישראלי. אבל איפה שהוא התרמילאים – ובעקבותיהם תיירים מסודרים – נעלמו. אפשר למנות כמה סיבות ברורות: המצב הפוליטי שהיה רעוע והמצב הכלכלי הגרוע שהביא לכך שאפילו בבתי מלון מהודרים לא היה חשמל.
לא מעט מהקסם הוא בזכות המוסיקה. כל מי שמכיר פיליפינים יודע כמה הם מוכשרים מוסיקאלית. הרבה מטיילים היכירו את הילדה, שגדלה מאז, מכפר האיפוגאו בבאנווה, שידעה את כל שירי אריק איינשטיין ואיך שהייתה מזהה ישראלים הייתה פוצחת ב: "אני ואתה…" באופן קבוע הייתי הולך להוביט בר, במאנליה, המקום הותיק של זמר המחאה הידוע פרדי אגילר, שבו המלצרים הם גמדים שרוחש חיים כל ערב. פרדי היה עולה ושר את שירו "ענק", שמשמעותו ילד.
ואז הכרתי בחורה. לא מטעמים רומנטיים. סתם כך עמיתה למקצוע, שהיתה מדריכת טיולים. כל מי שמדריך טיולים מכיר את השעות העלובות והבודדות של הלילה כשלאחר סוף יום עבודה אתה כמה לקצת חברה. לשבת עם מישהו, לנהל שיחה ידידותית, לשתות בירה, לא להיות לבד. ומאחר ועבדנו יחד מצאנו את עצמנו יושבים ומדברים. בחורה פיליפינית משכילה שהיא לא עובדת זרה, עם אנגלית מדהימה ועם תובנות עמוקות על המקום שלה.
עם השנים הפכנו את זה למנהג – שכל פעם שאני מגיע למאנילה אני מרים טלפון ונפגשים לקפה או בירה באחד המקומות הפופולאריים של העיר. ויום אחד, אחרי שנה או שנתיים שלא הייתי ? לא היו טיולים לפיליפינים, הגעתי והרמתי טלפון. שמעתי היסוס מהצד השני. לבסוף היא התרצתה ונפגשנו לקפה במקאטי, הרובע האופנתי של מאנילה.
הדבר הראשון שהיא אמרה ? אני לא מדריכת טיולים יותר. אני שאלתי ? ומה את עושה? היתה שתיקה ארוכה ואז היא אמרה ? אני הילרית. ואז אני שתקתי. שכן לפיליפינים יש שם שמסתובבים בה הרבה הילרים, חלקם משונים מאוד, ולא ממש על טהרת הרפואה הקונבנציונאלית. ידוע למשל הסיפור על אותם הילרים שמבצעים ניתוחים ללא סכין רק על ידי העברת הידיים על גוף המטופל. היא הבחינה בשתיקה שלי והבינה ואמרה ? אני לא הסוג הזה של הילר.
שאלתי ? ואיזה כן? והיא שתקה. ואז אמרה ? אני מרפאת על ידי העברת הידיים שלי. כשאני נכנסת למצב של הילינג יוצא מהידיים שלי ריח של פרחים והוא מרפא אנשים. ואז היא הוסיפה פרט מעניין לא פחות. שנתיים לא קיימתי יחסי מין. אני יודעת שביום שאקיים אפסיק להיות הילרית. וואו, חשבתי לעצמי. פחות עניין אותי עניין הסקס והנזירות מבחירה. יותר עניין אותי הריח. שמעתי הרבה דברים משונים, כפי שכתבתי בהתחלה, אבל על ריח פרחים מכף יד עדיין לא שמעתי. כנראה שנשמעתי או נראתי מסוייג והיא אמרה ? אנחנו ניפגש שוב מחר ואז תראה.
קבענו להפגש למחרת באותה שעה באותו מקום. וכך היה. כשהגעתי היא כבר ישבה שם. כשהגעתי לא קשקשנו ולא החלפנו מילות סרק. היא רק אמרה, אני יודעת שהיום אני יכולה לקבל כוחות, רק תדע שאני עצמי לא מריחה את הריח – רק אתה תוכל. היא עצמה את עיניה. ישבנו בשתיקה. אחרי כמה דקות היא פתחה את עיניה והרימה את ידיה אל פניי. נדף מהן ריח מבושם עמוק של פרחים, יותר טוב מכל התמרוקים של ויקטוריה סיקרט. אתם יכולים להאמין או לא, זאת רק המילה שלי.
כל מה שאני יודע הוא שבאותו רגע הבנתי שלא הכול ראציונאלי והחיים הם בסך הכול די משונים והכל עניין של כמה אתה מוכן להיות פתוח. לא צריך להאמין רק להיות פתוח. הסיפורים באים מעצמם, גם אם לעיתים הם מעט משונים.