לשמחתי, אתמול בצפייה בגילטי פלז'ר החדש שלי, טריני וסוזאנה עושות את ישראל, המגישות ביטאו את מחאתן הברורה מהנושא הזה והרגשתי שסוף סוף הגיע מבוגר אחראי לחדר עמוס בילדים מופרעים. הן פשוט לא האמינו שאישה כבדת משקל נאלצה לקנות בגדים בחנויות של גברים מכיוון שהיא לא מצאה מידות מתאימות עבורה.
בתור אישה נמוכה, בעודף משקל המבוסס על מבנה "אגסי" , חיפוש אחר מכנסיים בחנויות בארץ הופך למסע מפרך. הליכה לקניון סטנדרטי המכיל מותגים סטנדרטיים, במהרה תהפוך לסיבוב מאכזב ובעיקר משפיל. בכל חנות זה אותו דבר: הליכה למדפי המכנסיים, מציאת גזרה שנראית הגיונית, חיפוש מהיר על המדפים אחר מידות, פנייה למוכרת (רזה) שתגיד בפנים חתומות "המידה הכי גדולה של הגזרה הזו זה" 44", תחושת השפלה ויציאה מהחנות. וכך, שוב ושוב בכל החנויות אותו הסיפור. ואם החלטת כבר למדוד את ה44, את תגלי, סביר להניח שתגלי ש44 של היום זה לא מה שהיה פעם.
ונגיד שכבר מצאת את הגזרה הנדירה שמגיעה במידה גדולה יותר. סביר להניח שהמידה הגדולה יותר מתייחסת בעיקר לאורך. למה, למה, למה מותגים כאן חושבים שכל אישה שצריכה מידה 46 היא פשוט אישה רזה עם רגליים ארוכות באופן לא הגיוני? אז נכון, יש בארץ מספר מצומצם של חנויות הפונות במיוחד לנשים "במידות גדולות". אבל למה אני צריכה להיות מוגבלת ליכולות העיצוביות (המוגבלות), של מעצבי החנויות הללו?
סיפור אמיתי: לפני מספר שנים, הלכתי לחנות בגדים מסויימת. מדדתי בגד. פניתי למוכרת בהתייעצות ושאלתי אם זה נראה לה צמוד מדי. היא ענתה לי "תראי, יש לך גוף לא כל כך יפה, אז זה לא כל כך משנה…" וזה היה די שערורייתי, אבל היא בעצם אמרה את מה שכל השוק חושב. בחיי, סיפור אמיתי.
אם לסכם את זה, כל הליכה שלי כיום לקניון יכול להסתיים או בבכי או בפשרה. זה נדיר שיש את האקסטזה הזו של קנייה ממש ממש טובה.
אני רוצה לספר לכם על מקום מופלא וקסום, שבו כל כניסה לחנות היא חוויה נעימה. במקום הזה, בכל חנות יש המוני גזרות, בכל המידות, בכל האורכים, בכל הצבעים. במקום הזה, אף אחד לא יגיד לך "אני מצטערת, אצלנו, המידות הן רק עד 42". במקום הזה, אם אין את המידה שלך, המוכרת מתנצלת מעומק ליבה ומבטיחה לנסות ולבדוק בסניף אחר. למקום הזה, קוראים אמריקה. ואני אומרת, אם כבר אנחנו מנסים להעתיק כל דבר מהראש הקפיטליסטי שלהם, למה שלא נוכל גם ללכת לשופינג כמו שצריך.