בעוד אני כותבת אליכם, השמש שוקעת לאיטה מאחורי רכס ההרי רוקי העצומים. השמיים צבועים בסגול, כתום וורוד. עוצר נשימה. אני שואפת את האוויר לאט. סוף סוף רגע לעצמי. היה לי יום קשה. אני מותשת. הילדים רבו והתבכיינו כל היום. ניסיתי למצוא לעצמי זמן לבד, אבל ללא הצלחה.
ברגעים כאלה אני חושבת שזה היה רעיון ממש מטומטם לעזוב את החיים הנפלאים שלנו בגליל העליון כדי לעבור לחיות כמו נוודים. לחיות 24 שעות ביממה עם הילדים בעוד אנחנו מטיילים בעולם-. ועוד לשנה או שתיים.
יש מצב שהשתגענו?
נעים להכיר. אנחנו משפחת קלף. ממש עכשיו התחלנו מסע הרפתקאות והתנדבות ברחבי העולם.
אני גבי- מטפלת משפחתית, מתמחה בתקשורת אפקטיבית. יועצת בנושאי הורות כבר כ-15 שנים. קובי בעלי, הוא הייטקיסט לשעבר שעשה הסבה לאילוף כלבים. יש לנו שלושה ילדים מדהימים ונהדרים. דניה-9 אורזי-8 וסולאי בת 6. (כן. הכול אמת. שלושה בשלוש שנים). אנחנו דיי נורמלים אולי חוץ מדבר אחד… טוב, אולי חוץ מהרבה דברים. אחד מהם הוא שיש לנו רעיונות צבעוניים בנוגע לאופן בו אנחנו רוצים שהחיים שלנו יראו.
"יש אנשים שחושבים שהשתגענו"
יש אנשים שחושבים שיצאנו מדעתנו ואולי אף גובלים בחוסר שפיות- אבל בשבילנו זה החלום! החלום שלנו היה לנסוע בעולם, לעשות אותו מקום טוב יותר, להתנדב, ללכת לאן שהרוח תישא אותנו. לא לחכות לגמלאות, לא "יום אחד". לחיות ולהינות אחד מהשני. ממש להכיר את ילדינו אבל לא אחרי שהם כבר גדולים. רצינו לעשות את הכול, בגדול ועכשיו.
והילדים? מה לעשות איתם? האופציות היו או פנימייה בלי שבתות או לקחת אותם איתנו. אחרי דיון ארוך אל תוך הלילה החלטנו לקחת אותם איתנו.
התשוקה שלי היא ייעוץ להורים כיצד לחנך ולתקשר טוב יותר עם ילדיהם וכיצד להתגבר על מכשולים. גם זכיתי שיהיה לצדי בעל תומך, עם ראש פתוח. בוודאי שאדע איך לחיות באושר גם בלי מסגרת, בלי תמיכה של חברים, בלי בית ובלי שום דרך לברוח מהילדים שלי ומבעלי? נכון?
למען האמת, בשבועות לפני שנסענו, לא הצלחתי להירדם. כבר דחיתי בעבר, פעם אחת, את הטיול הזה וניסיתי לדחות אותו שוב. כשאנשים שאלו אותי על הטיול עניתי "זה נשמע נהדר ומדהים, כל עוד אני בבית. תולה כביסה בשמש." אבל ככל שהתאריך התקרב שקשקתי מפחד.
"הטיול הוא המציאות שלי"
נהר ה"ריו גרנדה" נושק לחוף הרי הרוקי ואני מתבוננת בשלג נמס אל תוך המים. אני יושבת פה ומבינה שהמסע הזה הוא כבר לא אשליה. זאת המציאות שלי. כשהיינו עוד בארץ, חשבתי שבטיול הכול יהיה מושלם. כל התכונות שתמיד רציתי לשפר, במטה קסם ישתפרו מעצמם.
חשבתי שבטיול הילדים יותר יסתדרו זה עם זה ושאני וקובי נחיה באושר עד עצם היום הזה. יום אחרי יום. נגלה אחד את השני מחדש ויהיה לנו רומן לוהט ורומנטי כמו בסרטים. עכשיו, כשאנחנו בדרכים, אני מגלה שהמציאות קצת שונה.
לפעמים אנחנו יכולים להתבונן בנחת ושלווה, בפלא הטבעי האקזוטי ביותר שקיים על פני האדמה, והילדים שלי עדיין יכפכפו אחד את השני בגלל שהוא לא נתן לה לשתות ראשונה מהמים או כי היא עקפה אותו בתור.
קובי ואני יכולים להתכרבל, לדבר בשקט זה עם זו ולתהות איך לא כל זוג בעולם כל כך מאושר, ודקה אחרי זה נרגיש תקועים ונרצה לברוח מהקרוואן או להסיע אותו היישר אל תוך ההר.
אז איך אנחנו נשארים שפויים כשאנחנו תקועים אחד בפנים של השני 24/7 כל יום- כל היום? אנחנו נושמים. שואפים אוויר ומאמצים אל ליבנו את אלפי הרגעים הטובים והמדהימים.
כחלק מהמסע הזה אני לומדת שאין לי המון בררות חוץ מלקבל את עצמי כפי שאני ואת בני משפחתי כפי שהם. אם אני לא אעשה זאת, אני אחיה באכזבה תמידית שהם אינם המשפחה המושלמת מהאגדות.
כל העניינים האישיים ובין אישיים אינם נעלמים. אנחנו עדיין אותם אנשים מורכבים ומרתקים שתמיד היינו. אנחנו מביאים בדיוק את מי שאנחנו אל כל צעד במסע הזה. להיפך, הנושאים האישיים רק מתעצמים מהאינטנסיביות של החוויה ועצם העובדה שאין לאן לברוח. אני לא יכולה לקחת בייביסיטר, ללכת לחברה או אפילו פשוט ללכת לחדר השני. אנחנו חיים בקרוואן מטר על מטר.
זה בעצם ,"המסע" האמיתי. המסע הזה הוא הזדמנות להיכנס ולהתבונן בעצמנו ולעשות ניקיון פסח נפשי כמו שבחיים לא עשינו.