יש לי חיים מלאים אומרת לי שירלי. עבודה מספקת שתמיד חלמתי עליה, לימודים, ילדים נפלאים. ואז אני רואה את המרירות הקטנה בזוית פיה. רק אהבה אני לא מצליחה להכניס פנימה. אני כל כך מוכנה אליה. הלב פתוח. הבית פתוח אפילו הילדים כבר אומרים לי : אמא תמצאי לך חיים! הם כבר גדולים, ואני פחות עסוקה בהם. סוף סוף אני יכולה להתעסק עם עצמי. ואז אני מכירה מישהו שמתעניין בי. שרוצה להיות איתי. הוא יוזם את הקשר. והנה זה מתפתח לו לאט לאט , כמו שצריך, הוא מכיר אותי, אני מכירה אותו, נחשפים, אפילו הסקס נהדר, יש תשוקה ואז זה קורה: נסיגה. ואני לא מבינה. הגבות של שירלי עולות לכיוון המצח. מה לא בסדר??
הרי זה הוא שרצה להכיר אותי, אז מאיפה נובע הפחד הזה שלו מהתפתחות הקשר? ואיך זה שהתשוקה שלו לא נוגעת ומשיקה לאיזשהו רגש? מה זה הדבר הזה שהגברים מגדירים קשר? איך זה עובד אצלם המנגנון הזה?
אני מביטה בה ולא באמת יודעת מה לומר לה. האמת שגם אני לא ממש מבינה איך הראש הגברי עובד למרות שאני יכולה להעיד על עצמי שיש לי נסיון די רב במערכות יחסים. האם לא נמצא שם , אי שם במרחב, האיש שמחכה רק למצוא את אהבת חייו?
והרי שירלי היא כל מה שגבר יכול רק לחלום עליו: יפה, חכמה, מבינה, מקשיבה, יודעת להוציא מליבה נתינה אמיתית, כולה אפופה באהבה שרק מבקשת להשלח ממנה והלאה. תלתליה הכתמתמים מקפצים בכל רגע שהיא מנידה בראשה בחוסר הבנה.
אני, אם הייתי גבר, אני אומרת לה, הייתי מתאהבת בך בשניה. אבל מה לעשות, את לא היא עונה לי בסבלנות ועצבות .