לפני פחות משנה התחלתי לרוץ. זה קרה ממש בלי כוונה, שהרי מי חשב שאני ? אני! – ארוץ מרצוני החופשי. מילא בבית הספר או בצבא, שם לא הייתה ברירה, אבל כיום, כשאני אדם עצמאי וריבוני? מה לי ולזה?
אבל הרגשתי פדלאה, התאוששתי מכאבי ברכיים עזים, שנגרמו ? למרבה האבסורד ? בגלל שעשיתי הפסקה מרכיבת שטח, והפיזיותרפיסטית ציוותה עליי להתחיל לזוז.
אז התחלתי. התחלתי ללכת. במשך שלושה שבועות הלכתי, 5-6 ימים בשבוע, 30-40 דקות בכל פעם, והשתעממתי למוות. הלכתי מהר, הלכתי עם מוזיקה, ושום דבר לא קרה.
לא הרגשתי שאני מתאמצת, לא הרגשתי את הדופק ואת השרירים. וכבר אז היו לי כמה חברות שרצו ? זה נשמע לי דמיוני אבל עדיין החזקתי בתפיסה ש*לי* זה לא יקרה. ובכל זאת, זה קרה, ויום אחד אחרי כמה דקות הליכה התחלתי לרוץ.
זה היה זוועה, אני מודה. הרגשתי את כל האיברים ? פנימיים וחיצוניים כאחד ? מיטלטלים. הרגשתי כמו ממותה דוהרת. אבל זה גם היה נחמד. הרגשתי שאני עושה משהו, הרגשתי שאני באמת זזה.
אחרי כמה ימים כבר מצאתי תוכנית באינטרנט, שבה אמורים להתחיל מהליכות וריצות משולבות ולהגיע לריצה רצופה של 40 דקות. ידעתי שזה לא רלוונטי אליי, כי אני לא יכולה לרוץ כל כך הרבה, אבל 20 דקות נראה לי כמו משהו מכובד שאפשר לשאוף אליו.
התמדתי בתוכנית. זה לא היה כיף גדול, אני מודה. בכל פעם שרצתי רק רציתי לעבור להליכה, אבל המשכתי.
בערך חודשיים מאוחר יותר התקיים טרינשים (טריאתלון נשים). כמה שבועות קודם לכן החלטנו ? אני ושתי שותפות ? להירשם כשלשה. ידעתי שרכיבה של 8 ק"מ לא תאתגר אותי ובחרתי לעשות את הריצה. 2.5 ק"מ, במסלול העממי.
הטריאתלון היה חוויה מופלאה. עשינו אותו כמו גדולות, ומייד כשסיימנו החלטתי שבשנה הבאה ? אני עושה הכל. לבד. ולא את העממי, אלא את הספרינט. יש שנה שלמה, יש זמן.
עשיתי מנוי לבריכה והתחלתי לשחות כמעט בכל יום. השחייה היא אהבה ישנה שלי, אבל תמיד שחיתי חזה וגב. מותר לשחות חזה בטריאתלון, אבל רציתי לאתגר את עצמי ולשחות חתירה, שמעייפת פחות את הרגליים, אז למדתי חתירה.
כשהתחלתי, לא הצלחתי לסיים יותר משליש בריכה בלי להיחנק. תוך חודש כבר שחיתי קילומטר רצוף. בחתירה. ואח"כ 2 ק"מ.
במקביל, המשכתי להתאמן בריצה. עכשיו כבר הייתה מטרה חדשה ? לרוץ 5 ק"מ, בשביל הטריאתלון. זה באמת נראה לי כמו המכסימום שאני יכולה לשאוף אליו, אבל הפתעתי את עצמי והגעתי ל- 10 ק"מ ויותר.
חזרתי לרכיבת שטח, שמחה על העובדה שבטרינשים מותר לרכב על אופני שטח. אבל יום אחד החלטתי לנסות רכיבת כביש ? והתמכרתי.
סיפרתי לבנות שלי על חווית הטריאתלון. שתיהן שוחות מעולה ולא תהיה להן בעיה גם עם הרכיבה. אבל שתיהן הגיבו ב"אני לא אוהבת לרוץ!? כשהבינו שיש עוד חלק בטריאתלון (בכל זאת, הבנות של אמא שלהן). אמרתי להן שגם אני אמרתי את זה, ובגילי המופלג בכל זאת הצלחתי גם לרוץ וגם ליהנות מזה.
הסברתי להן שהן יכולות להשתתף כשלשה והצעתי להן לפנות לחברות שלהן ולשאול האם הן מעוניינות.
שתיהן גיחכו ? החברות שלהן לא עוסקות בספורט. וחוץ מזה, אחרי מחשבה מסוימת, שתיהן הבינו שהכי כיף לעשות ה-כ-ל לבד ולעבור את קו הסיום, בריצה.
אם כך ? יוצאים לדרך. צריך לבדוק באיזה מקצה כל אחת מהן יכולה להשתתף, צריך לעשות אימוני החלפה. אבל קודם כל צריך להתחיל לרוץ.