"אבל אל תספרי על זה לאף אחד", היא משביעה אותי.
"למי כבר יש לי לספר?" אני מקפלת הבטחה בשאלתי.
"לא יודעת. אבל שזה לא יצא ממך! "
"טוב בסדר, בסדר. ספרי כבר. "
היא לוקחת עוד נשימה אחת לפני שתתחיל לספר לי משהו שעוד לא סיפרה לאף אחת לפניי. "יש לי מישהו! "היא כמעט לוחשת אך מכריזה בגאון.
"יופי. " אני שמחה בשבילה. "אז למה הקול השקט והסודיות?? ".
"הוא נשוי. " היא כמעט בולעת את המילים כדי שלא תשמענה.
"אוי, מירי," אני מוציאה את כל האויר שהתאסף אצלי בריאות לקראת הסוד הגדול.
"את לא מבינה איזו אהבה זו," היא מתחילה במסע השיכנוע. "הוא בדיוק מה שחישפתי. יש בו כל מה שרציתי. הוא מדבר על הרגשות שלו, הוא משתף אותי בחייו, הוא זמין בשבילי, הוא מתעניין בי, הוא מקבל אותי כמו שאני, הוא קרוב, אני יכולה ללכת איתו בשילוב ידיים ויש לנו אינטימיות שלא היתה לי בחיים. זה לא רק סקס. אנחנו יכולים לשבת, לדבר, לגעת אחד בשני ושזה לא יוביל למיטה. את מבינה איזה כיף זה?"
אני מקשיבה. אני מבינה. אני גם יודעת איך זה יגמר. זה מסוג הדברים שאנחנו כל כך יודעים איך הם יגמרו. וזה לא יגמר טוב. איך שלא נהפוך את זה ונסתכל על זה ונחפור ונתעמק וננתח ונשפד את המצב- זה לא יגמר טוב.
"זו אהבה גדולה, את מבינה מה אני אומרת לך? מסוג האהבות שלא נגמרות, גם אם לא נהיה ביחד, אני יודעת את זה."
אני מאמינה לה. מאמינה לאהבה שלה. אבל למה אלהים אדירים, לא יכול שלוח לה אהבה נכונה, אפשרית.
אני רוצה להגיד לה 'את מבינה שזה יגמר לא טוב' , אבל לא מסוגלת. לא רוצה לקלקל לה את חלקת האלהים הקטנה שלה. אני גם יודעת שלא יקח זמן רב עד שהשיחה עם הדמעות והכאב תגיע. אז כשהיא תגיע אני אאסוף אותה אל זרועותי ולא אגיד לה ' אמרתי לך' רק אקשיב. כמו עכשיו.