פעם רציתי להזדקן עם אותו האחד אבל גיליתי שהוא חף משפע ,זה של הלב אינו מסוגל לרקוד איתי ריקוד משוגע אחד .
הלכתי ממנו אוספת לאט ובהדיקות את השברים ,זורקת אותם לעד.
אחר כך מצאתי עצמי מחפשת את הלבד יחד עם אותם האנשים המחפשים ומחפשים להתבודד מהאשה מהילדים מהמציאות בעיקר מעצמם כשהשקט נמצא בתוכם ומביט בהם מבין שתי עיניהם תוהה מתי יביטו בו בחזרה.
עמדתי אז על הכביש המהיר מזדקנת יחד איתם סודקת את הנפש ..
סופרת דקות שעברו דקות שנשארו .
בחצות היום היא עצרה מולי המכונית המהירה שלו מביטה דרך המראה האחורית ,ראיתי אותם באופק את אורות העיר המנצנצים את האנשים האבודים וידו החמימה בין ירכיי החזירה לי את הדופק הסדירה את הנשימה.
פעם ידעתי את כל התשובות הכתובות אי שם באופק ,שוכחת לשאול את השאלות מצאתי עצמי נכנסת לאותם הרחובות מביטה באותו השלט "אין כניסה."
פשטתי את שמלת הסדקים את תחתוני המכאובים ומצאתי לי מגדל אור אחר משאירה את בגדי הרחמים העצמאיים למקבצי הנדבות ,לקמצני הנפש ,למקמצי היד.
כשאחד לוחץ יד השני מהדק בה את הנשק בין בשיבה או בכפייה מישהו תמיד חייב למות?!
כנראה שכן.
כשחדריי הלב מאווררים ותריסיו לא מוגפים אויר חודר אליהם וגם אתה,
בין שריטה למפלה עדיין רוצה להזדקן עם אותו אחד המלא בשפע זה של הלב ,המסוגל לרקוד איתי ריקוד משוגע אחד.