אמא שלי חגגה יומולדת.
ככל שעוברות השנים אתה מגלה שעניין היומולדת הזה הולך ונהיה מסובך משנה לשנה. בהתחלה קונים מתנות ? ספרים, דיסקים, תכשיטים. אחרי זה אתה מגלה שבעצם יש לה הכול, אז עוברים להכנת מצגות של הנכדים, לתמונות ענק מודפסות על קנבס, למחזיקי מפתחות ומגנטים. אבל בשלב מסוים גם זה כבר נהיה מוגזם.
הרבה שיחות על אופנה יש לי עם אמא שלי. שלא לומר תחקירים. היא, שגדלה בתל אביב בשנות ה-50 וה-60 יודעת לספר על שמלות תפורות היטב, על נעלי העקב הראשונות שקנתה, על הנעליים שאמה היתה תופרת אצל סנדלרים. על שמלות נשף הסיום בבית הספר "כל ישראל חברים". על עסקי היהלומים של אביה.
וגם בשיחות סתמיות שאני סיפרתי על בגד חדש שקניתי או על טרנד שחוזר היא יודעת להגיד לי בדיוק: תתי גוונים, סוגי גזרות, מאפייני צווארונים וחיתוכים. יודעת ללכת אל משבץ היהלומים ולהגיד לו את סוג השיבוץ שהיא רוצה.
יום אחד עשתה סדר בארונות. "קיץ חורף" כפי שהיא קוראת לזה. הביאה שתי חולצות. אחת ורודה מוזהבת עם צווארון בייבי עדין, ואחת פרחונית מכופתרת "מקנדה".
מימין: חולצה מוזהבת שנתפרה על פי בקשת אמי. משמאל: חולצה מכופתרת שנקנתה בקנדה. צילומי פקשוטים: בני גם זו לטובה
ואני, שמכורה למד מן ולסלון של אסתר ושמעון, לא ידעתי נפשי מרוב אושר. מדדתי ? עם חצאית, ועם מכנסיים, ועם ג'קט ולא לקח זמן רב עד שהגעתי בעצמי לארונות שלה ומדדתי מכל הבא ליד.
והתחלתי ללבוש. מה שטוב לחנויות וינטג' ויד שנייה טוב גם לי. במחיר אפסי של תיקונים והצרות פה ושם אצל תופר.
35 שקל. זהו מחיר התיקונים שעלו לי השמלות היפהפיות והאיכותיות האלו.
וכך קם הרעיון: לראות איך "הכול חוזר". איך הבגדים של אז רלוונטיים להיום יותר מתמיד. הטרנד העכשווי למשל הוא להלל את אופנת הסבנטיז, בחורף האחרון שאבנו השראות משנות ה-50 ובכלל, טיבה של אופנה לחזור על עצמה, לחזור למקורותיה.
לדוגמנית נבחרה לא אחרת מאשר אחותי, מעין. שחקנית במקצועה ובנפשה. החלטנו ליצור אלבום אופנתי-נוסטלגי על טוהרת הארון של אמא כמתנה ליום הולדתה. כאן אפשר להתרשם.
אחותי היפה מדגמנת סבנטיז. צילום: בני גם זו לטובה
השלמות עשינו ברשת GAP וב-H&M והן כללו שני זוגות ג'ינס, חצאית בייסיק ושני זווגת משקפי שמש.
המדידות והצילומים הוכיחו שקיים שפע ענק בבגדים שאפשר היה והיו נזרקים מזמן או נתרמים. בגדים שאפשר לשוב וללבוש אותם בוואריאציות שונות.
את הערך הסנטימנטלי כמובן שאי אפשר להעריך, אבל ברור הוא שבגדים שנתפרו במיוחד או בגדים איכותיים שנשמרו היטב שווים יותר.
ההכנות ליום הצילומים: מבחר נעליים ואקססוריז
מה אני בעצם באה להגיד?
בדרך כלל אני מעודדת סידורי ארונות שמשמעותם "להיפטר ממה שלא לובשים". אבל לא צריך לזרוק בלי הכרה. יש אופנות שחוזרות, יש בגדים שערכם לא יסולא בפז, בעיקר כאלה שנתפרו במיוחד.
ערך סנטימנטלי יש לזיכרונות, לא לחפצים ובכל זאת ? אם קיים הספק שאולי "השמלה הזאת תהיה שווה פעם משהו", אל תזרקו אותה. התייעצו עם מישהו (אני אשמח אם תתייעצו איתי, למשל), שאלו מה מסתתר מאחורי הבגד הזה ? איפה נתפר, לאילו אירועים שימש.
ואם החלטתם להיפטר ממנו (וזה בסדר גמור, אין צורך להפוך לאגרנים כפייתיים) לא צריך לזרוק ? אפשר להעביר אותו לחנויות יד שנייה, לאספנים ויותר מהכל ? אפשר לתרום אותו למרכזי סיוע שונים. מי יודע, אולי תעבור איזו חובבת וינטג' לידו ותקנה אותו. היא תזכה בחתיכת היסטוריה, ואתם תדעו שהבגד הזה הלך למטרה טובה.
וכמה מילים אישיות על ההפקה:
הלוקיישן שבחרנו לצילום הוא כיכר ביאליק, המקום היפה ביותר בתל אביב כיום. יש משמעות רבה ללוקיישן כיוון שהצליחו לשמר בו בצורה הכי יפה שיש את בתיה הישנים של תל אביב. ביקור בבית העירייה הוא חובה לכל מי שהיסטוריה ונוסטלגיה מדברים אליו. הצליחו לשחזר בו לשכתו המקורית של מאיר דיזנגוף, כולל מכונת הכתיבה, הכיסאות, הטלפונים ומפה של העיר תל אביב של אותם הימים.
בית העירייה המשוחזר. צילום: בני גם זו לטובה
כיכר ביאליק היא פיאצה שלא תבייש אף עיר אירופית. שילוב אידיאלי של ישן, חדש ומחודש. בדיוק כמו הבגדים של אמא שבהם שילבנו בגדים מקוריים ישנים (למשל החולצה מקנדה) עם בגדים חדשים (הג'ינס המתרחבים של GAP) ועם בגדים מחודשים (השמלות שהתפרנו). כאשר את הכל מקשטים האקססוריז שלה – תכשיטים ומטפחות וכמובן נעליים (שעליהן אבא שלי אמר לא פעם "מי את חושבת שאת? אימלדה מרקוס?").
הצוות הנפלא שאיתו עבדנו כלל את הצלם בני גם זו לטובה ואת המאפרת והסטייליסטית חן סגל. את שניהם הכרתי דרך העבודה ב-Onlife ושניהם פשוט ידעו להוציא מאיתנו את המיטב. בני – בסבלנות ובעין הרגישה שלו לתמונות. וחן – בחוש האסתטי ובכישרון שלה לאפר אותנו, ולתת את הטאץ' הסופי בבגדים.