בילדותי נהג לתקוף אותי אחת לכמה זמן חלום בלהות, אשר סייט מאוד את לילותיי. בחלומי, היינו ילדי השכונה ואני בורחים ומסתתרים מפני הנאצים. מעולם לא ראיתי את החיילים, אך הידיעה שהם שם הייתה לי ברורה. לעתים הייתי יושבת בבית ושומעת את דפיקות הדלת החזקות, וידעתי שהם גילו אותי והנה הם באים לקחת אותי למחנות.
ידעתי שהנאצים לוקחים את הילדים בנפרד, פחדתי להישאר לבד. בחלום, הייתי מסתתרת, בחדר האשפה, מאחורי הפחים, בתוך בור בטחון, או במקומות שונים מנוף החצר של בניין מגוריי בחדרה. לא הגיוני, אבל מה הגיוני בילדה בת 8 שחולמת על חיילים גרמנים יותר משלושים שנה לאחר שהחייל הגרמני האחרון פשט את מדיו? ככה זה בחלומות.
מעולם לא סיפרתי על חלומי להוריי; לא רצתי מבוהלת למיטתם ולא קראתי להם לחדרי. הייתי מעירה את עצמי מהחלום, מבוהלת, שוכבת בחושך בשקט, פוקחת עיניים בכל הכח בניסיון לגרש את החלום. עוצמת עיניים לבדיקה – האם החלום עדיין שם – ושוב פוקחת. וכך, חוזר חלילה, עד שהייתי מצליחה להירגע ולהחזיר לי את השינה. בשעות הבוקר לא שיתפתי את הוריי בקורות הלילה. הפחד שיתק אותי, נדמה היה לי שזהו המעשה הנכון. שתיקה נראתה לי הדבר הנכון, הראוי, הממושמע, והמנומס. להתוודות על פחד באוזני מישהו הוא להטריד אותו, להפריע לו, להכניס משהו לחייו מבלי שהוא ביקש זאת.
איש מבני משפחתי, או מקרב מכריי במעגל הראשון, איננו ניצול שואה. לא שמעתי סיפורים מקרוב, לא הרגשתי את המתח בשתיקה, בידיעה שאני נמצאת באותו חדר עם אדם שהיה שם, ולא רק בחלומותיו. בגיל מבוגר יותר, הכרתי את אימו של גיסי, וידעתי: היא הייתה שם; ואביה של גיסתי גם הוא היה שם; ולאט לאט הבנתי שעוד אנשים אותם אני פוגשת, גם הם היו שם, במקומות האלה, בתקופה הנוראה הזאת שמשום מה מקננת בתוכי.
אני מלאת הערכה לאנשים ששרדו את התופת. בעיני זהו נס שאדם מסוגל לתפקד במקביל לזיכרונות מאותם הימים. התמונות מאז ודאי צרובות בו לנצח, והצריבה הזו עוברת הלאה גם לדורות ההמשך. כאמור, אני לא דור שני לשואה, או אולי בעצם כן. בדיוק כמו בהגדת הפסח: כל אדם, יהודי ולא יהודי, בכל דור ודור, יחשוב כאילו הוא חווה את השואה בעצמו. למרות שהזיכרונות אינם צרובים בי, משהו בתוכי חווה פחד גדול, אימה סביב נושא זה. כנראה שבאמת יש DNAלאומי. כנראה שלשותפות גורל של בני אותו עם יש פנים רבות, וזו אחת מהן.
לא צפיתי ואני לא צופה בסרטי שואה, לא תיעודיים ולא מסחריים. יותר מכך: אני נמנעת מלהדליק טלוויזיה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אפילו הפרומואים לקראת תוכניות אלה מלחיצים ומבהילים אותי.
לא קראתי ואני לא קוראת ספרים בנושא השואה. כידוע לחלקכם, לא קראתי את ספריו של פרימו לוי. הספר היחיד שקראתי בנושא, הינו "האדם מחפש משמעות", של ויקטור פרנקל. עשיתי זאת מתוך רצון להבין, מתוך אותו יחס של כבוד לשורדים, והקריאה הייתה התמודדות קשה. לא השתתפתי בטקס יום השואה, פרט לאלה שאולצתי לקחת בהם חלק במסגרת בית הספר. השפה הגרמנית מעוררת בי צמרמורת, ונכון להיום אני מסרבת לבקר בגרמניה או בפולין.
השואה, אירועי השואה, מהפרטים הקטנים ביותר, בהם אנשים נאלצו לעזוב בית ולגור בגטו או במחנה ריכוז והשמדה, ועד לסטטיסטיקה הבלתי נתפסת, המספר 6,000,000, מזעזעים ומחרידים אותי. הפחד גדול מיכולתי. הפחד גדול מסף הגירוי הגבוה ביותר. במצבים כאלה, אני נוטה לשתוק, לקפוא.
אבל השנה, בפעם הראשונה מאז ימיי כתלמידת בית ספר וכחיילת, החלטתי לצפות בטקס יום השואה האלטרנטיבי, להשתתף בו ביוזמתי שלי.
השנה אני בוחרת להפסיק לשתוק. בגיל 41, ואני אימא לשני ילדים בני עשר ושבע, אני בוחרת להפסיק לשתוק. אני בוחרת להפסיק לשתוק כיוון שהשתיקה מסוכנת מהפחד; אני בוחרת להפסיק לשתוק מכיוון שהדיבור, הדיאלוג, הוא צעד ראשון להתמודדות. אני בוחרת להפסיק לשתוק מכיוון ששתיקה היא חולשה; מכיוון שהימנעות טובה פחות משיתוף; משום שעצימת עיניים מסוכנת בהרבה מפקיחתן.
השנה אני בוחרת להפסיק לשתוק מכיוון שהשתיקה היא של הקורבן. כאשר אני קוראת בעיתון על ילדים המתמודדים עם אלימות, הצקות ושותקים, אני מזדהה איתם. מבינה לליבם. אני מכירה את התפיסה הזו, אני מכירה את החולשה הזו.
אני הייתי כזו: הילדה השותקת. היום אני לא מוכנה יותר. אני רוצה להעביר מסר לילדיי: גם שמפחיד גם כשכואב, דברו. ספרו לי על החלומות הרעים שלכם בלילה, על הילדים שמציקים לכם, על הכאבים ועל הפחדים, הקטנים והגדולים.
לפעמים הפחד הוא רק פחד. בדיוק כמו אותם חלומות מילדותי. במצבים כאלה חיבוק או מילים תומכות, מחזקים. הידיעה שיש על מי לסמוך,היא כח. היא עוצמה שאני רוצה להעביר לילדיי. היא עוצמה שאני צריכה קודם לסגל לעצמי.