רק עכשיו אני מעזה להתחיל לחשוב על הריון.
אולי כי הגיע הזמן שמישהו בבית הזה יכנס כבר להריון.
הריון זה קטע, הרי מאז שאנחנו קטנות אנחנו מקבלות הערות על כך שאנו פועלות מתוך רגשות אמאיים ושנשים הן אינטואיטיביות ועובדות מהבטן. כלומר הבטן מלבד היותה בית לגידול עובר הוא בית לידע ואיכות נשית.
אני מנסה לדמיין את עצמי עם בטן… כלומר בהריון ואני רואה אותי מתנפחת ונהיית לאישה שמנמנה בעלת דחפים אינסופיים, לאכילה היסטרית תחת התירוץ שאני אוכלת בשביל שני אנשים עכשיו (מתה על התירוץ הזה דרך אגב) ומה יגדל לי בבטן לעזאזל? עוד אחד כמוני? טוב… כמוני זה עוד בסדר, אבל כמוני וכמו ההורים שלי וכמו אח שלי ואולי כמו דן… וזה כבר יותר מדי בשבילי כל הגנטיקה הזאת… ומה עם דודה שלי? היא בכלל רצסיבית או דומיננטית? היא עוברת בתורשה?
ומה זה הפינוק הזה של העובר, למה הוא חייב לגדול בתוך בטן? הוא לא יכול להתפתח במקום אחר עם כל הטכנולוגית והדור שלוש וחצי שיש היום? ילד בהפריה חוץ גופית, פנים גופית, חד גופית, דו פרצופית… ומה כל כך רע באקווריום בעצם? ציונה ועמרם דגי הזהב שלי דווקא נראים מאושרים, מילה הם לא מוציאים מהפה. מה גם שאפשר לשים את זה בסלון מעל המזנון לראות איך הוא מתפתח עם תאורה יפה כזאת וצמחים מסביב ואני אוכל לעבור בסלון לדפוק על השמשה ולעשות קוצ'ימוצ'י.
על הפחדים והתקפי החרדה מהיריון בגילי אני בכלל לא מדברת, עם זה אני עוד יכולה לחיות אבל מה עם הגוף והפיגורה אני שואלת, ממתי פרו ורבו הפך להידלדלו ונפלו???
וסימני המתיחה האכזריים האלה שגורמים לכולן להסתובב תשעה חודשים משוכות ונוטפות שמן העיקר לצמצם את נזקי המתיחה וכמו שאני מכירה את עצמי אני לא מאלה שאומרים להן "ואו מאחורה בכלל לא יודעים שאת בהריון…" אצלי ידעו שאני בהריון מאחורה, מקדימה, מהצד וגם מצילומי אויר. "כל כך יפה לך… את נראית כמו חוט עם קשר"… הכי חוט עם קשר, זה בטח היה החוט עם הקשר שנקרע לו הטייץ על הבוקר כשהתכופף בניסיון לשרוך את השרוכים של עצמו. לי לא הולך להיות היריון קטן כזה אני יודעת, אני הולכת להיות ענקית!
ואם כל מילות העידוד לא הספיקו עד כה, מגיעות גם אלה שהולכות כל היום ואוכלות חטיפי אנרגיה, מרגישות קלות קלות ואומרות: "אין כמו כושר בהיריון, זה הסוד". לאאאאאאא!!!!! אלוהים רק לא כושר… שונאת כושר, לא רוצה יותר כושר, עד שהגעתי להשלמה עם פרונט נטול קוביות ופרופיל נשי ומקומר… וזה לא שלא ניסיתי, ניסיתי הכל בחיי, משקולות, הליכות, שחייה, מתיחה, פילאטיס ועיצוב וספיניג זה בכלל נושא כאוב. וסבלתי אבל בשקט וכולם מסביב רק אמרו: "חכי ותראי את בסוף תתמכרי" וואלה! באמאש'ך? כי כאבי גמילה כבר היו לי בכל שריר אפשרי בגוף אז אני עדיין מחכה להתמכרות…
אבל בינינו, אני סתם מקטרת, אני הרי יודעת מה יקרה בסוף, בסוף אני אכנע למשימות החיים, אני אלד איזה מליון ילדים או אולי 3 ופתאום אני ארצה לגדל אותם, וכל היום רק להיות איתם, ואני לא אסמוך על אף גננת אפילו שיש לה 607 שנות ניסיון ופתאום אני אתחיל לבשל, ממולאים. אני כל היום אעמוד ואכין ממולאים. ממולאים ממולאים באורז, ממולאים ממולאים בבשר, ממולאים ממולאים במממולאים, העיקר שהם ממולאים כי ממולאים זה מזין וזה טוב וטעים ואמהי ואז גם הילדים שלי יהיו גאים בבישולים של אמא. אני אכין להם גם קובה בורגול אתם יודעים כמה זמן לוקח להכין קובה בורגול אחד?
שעות! זו אומנות! ואני אכריח אותם לאכול את הקובה שלי כי עבדתי על זה שעות. ואז לא תהיה לי ברירה אלא לעשות כושר כי אני אסיים להם את כל הקובה מהצלחת כי חבל לזרוק וגם עבדתי על זה שעות ואז הם יזכרו לי כל החיים שאני מכריחה אותם לעשות דברים בשבילי ואני אחיה חיי משפחה שקטים ונוחים, כמו כל אמא פולנייה (למרות שאני בכלל תימנייה) וכשאצטרך כסף אבקש יפה, יפה מבעלי כיוון שהוא היחיד מבין שנינו שעובד ומגשים את עצמו ונפגש עם אנשים שאין להם כתמים של מרק גזר על החולצה ואני אוותר על חלומותיי למען אהבה וגידול ילדים ואהיה כל כך מתוסכלת שאדחף את ילדיי להיות שחקנים מצליחים ואקח אותם לאודישנים של הפסטיגל כי שאני הייתי קטנה לא עשו את זה בשבילי ובגלל זה לא יצאתי אמביציוזית כזו עם מרפקים וככה לפתע אמצא את עצמי בגיל 84 לבושה בבגדי אופליה מול המראה בבית גיל הזהב ביד-אליהו חולמת על תפקידים גדולים בעולם הבא… אנד קאט!
'יומן היריון' – סיפורה האישי והקומי של הילה, בחורה בסוף שנות העשרים שנכנסת להריון.היא מתכננת לידה טבעית, אך נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה,שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.
בימוי: רינה לביא . משחק: הילה שרעף גלסר . ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין