מציינים את יום הזיכרון:
נערות בנות 18 לא אמורות להתאלמן. הן לא אמורות לקום בבוקר יום רגיל בכיתה י"ב, לעמוד מול המראה ולחשוב האם מותר להן ללבוש בגד יפה, האם מותר להן לרצות להתלבש. האם מותר להן לשים עפרון שחור בעיניים. האם מותר להן לנשום כרגיל.
יש רגעים מעטים בחיים, בהם מזדחלת לה ידיעה. הלב מתכווץ באחת בתחושת קור. הגוף קופא על מקומו. ואין שאלה, ואין תהייה, רק ידיעה מקפיאת דם ואחריה ר?יק. נערה בת 18 לא אמורה לקום בבוקר עם לב קפוא, אולי עם לב שבור, אבל מהסיבות הנכונות.
ואני כבר ידעתי, ובהגיעי לבית הספר נקראתי למנהלת, וזו, שבדרך כלל לא הייתה בליבה חמלה על נערה שעיקר עיתותיה הוקדשו לצופים, וחברים, והבגרות במקום ללימודים, הפכה באחת לרכה, מרחמת.
אחר כך נשארת רק מהומה. ערפל סמיך מכסה את היום הזה, ואת זה שאחריו. את התקליט שקניתי ליום ההולדת שלו לקחתי איתי ללוויה, רגע של חוסר תשומת לב מצד ההורים שלי. וכך עמדתי לי שם ליד הקבר, אולי שעה, אולי שעתיים עם שקית ותקליט ביד. בוהה מול התלולית וערמות הזרים העגולים שעליה.
אחר כך יבואו בחינות בגרות, ומיונים לצבא וקבלה לתפקיד שהוא תמיד אמר שהכי מתאים לי . והבית של ההורים שלו שכף רגלי לא תדרוך בו שוב לעולם אחרי הש?בעה. והאשמה, הו האשמה הארורה הזו.
שום דבר מקורי אין בסיפור שלי. נערות בנות 18 לא יודעות איך להתאלמן. לפני 23 שנים לא ידעו מה מותר ומה אסור, ומה משך הזמן בו מותר לך להתאבל ואחרי כמה זמן מותר לך להמשיך בחייך ולהתאהב מחדש. אף אחד לא מדבר איתך כי האובדן שלך שקוף. אין לו שם, אין לו תג מחיר. אין לו זכות.
בתחילה הקול שלו מלווה אותך כאילו הוא נמצא לידך. ואת אומרת, טוב, אולי ככה אפשר לשרוד. אחר כך את לא מצליחה עוד לשמוע את הקול שלו. התשובות לשאלות שאת שואלת כבר אינן מספקות כי איך אפשר לקבל תשובות ממי שנשאר בן עשרים? החיים הרי הופכים מורכבים יותר ויותר.
ואת רוצה להכיר לו בני זוג חדשים, וחברות, וחברים, כי מי ידע הכי טוב מה טוב בשבילך? אחר כך את כבר לא חושבת עליו בכל דקה ביום. אחר כך גם לא בכל שעה. אחר כך את נזכרת בו פעמיים ביום כשהאוטובוס עוצר ליד הר הרצל. אחר כך קנית מכונית ועברת לגור בתל אביב.
23 שנים עברו. פעמים רבות אני שואלת את עצמי איזה מקום הוא היה ממלא בחיים שלי כי לפני שהיינו בני זוג היינו חברים כל כך טובים. אני שואלת מה היה אומר על בן הזוג שלי, על הבנות שלי. האם הוא יודע ששמו טבוע בשמותיהן? האם זה מספיק? על מה היינו מדברים?
בסיפור שלי אין שום דבר מקורי. רק עצב גדול. ילדות בנות 18 לא אמורות לאבד את אהוב ליבן ככה ביום חול רגיל בין הבגרות בהיסטוריה לבגרות בספרות.